Sonata Arctica – Reckoning Night

אם יש משהו שאני חייב ל-Sonata Arctica, מלבד רכישת האלבומים של הלהקה, זו תודה ענקית. זאת לא רק מכיוון שבזכות המוזיקה של הלהקה נחשפתי להרבה להקות פיניות אחרות וטובות, אלא גם בגלל שעם האלבום האחרון של הלהקה שיצא לפני כמעט שנתיים, אני למעשה התחלתי לכתוב סקירות כאן במגזין. אין להרבה להקות פאוור מטאל אנרגיה מדהימה כמו שיש לחבורה הזו, וזה בדוק. אתם יכולים להביא לי מקצבים בומבסטיים, ריפים חותכים, סולואים מרשימים ושלל מטעמים מהסגנון, אך רק Sonata Arctica יכולה להביא את הטאץ' שמצליח לשלב בין מקצבי הגיטרות, התופים והבאס לבין נגינת קלידים גרובית, קיצבית ומהירה אשר מובילה את הלהקה בכל פעם לגבהים חדשים.

וכאילו הלהקה קראה את מחשבותי, כך נפתח לו האלבום החדש עם השיר "Misplaced" שמוכיח שכל מה שאמרתי הוא נכון ואפילו יותר. בלי לבזבז זמן מיותר השיר מתחיל בנגינת אורגן גרובית, מלווה בתיפוף שובר ומקצב גיטרות ברקע. עוד לא הספקנו להתחיל לדפוק את הראש בקצב המתאים, וכבר לאחר 10 שניות הכל נפסק, ושניה וחצי לאחר מכן מתחיל לו מקצב מהיר ונותן בראש עוד יותר. עם היכנסו של הסולן Tony Kakko שנשמע כאן טוב מתמיד, אנחנו עוברים למקצב קצת יותר בינוני אשר נמשך לכל אורכו של השיר. בין קטעי הקלידים המרשימים והשירה הנקייה ניתן לשים לב ש-"Reckoning Night" מסתמן כאלבום מעט יותר כבד מקודמיו – אם זה בשירה המחוספסת שבוקעת פה ושם, או בנגינת הגיטרות שנראה כי הוסיפו לה עוד קצת דיסטורשן ועוצמה.

מלבד היותו אלבום מעט יותר כבד, "Reckoning Night" מביא עימו שינוי נוסף: חוסר הבלדות. אני, אישית, לא יודע אם להתייחס אל השינוי הזה כאל משהו טוב או רע. מצד אחד, אני לא חובב בלדות גדול בעצמי. אבל מצד שני, הבלדות של Sonata Arctica הצליחו לעיתים למשוך גם אותי, שלא לדבר על הרבה מהמעריצים של הלהקה. על כן, הדבר הקרוב ביותר שאנחנו מקבלים במקום הבלדות זה שירים שנעים על מקצב בינוני אשר לעיתים נשמעים רגועים מספיק כדי להחשב כחצי-בלדות. לרוב, השינוי עובד מצוין בשירים באלבום. אבל במקרה של השיר השני "Blinded No More" ובשיר האחרון "Shamandalie", זה יצא לא מי יודע מה (למרות שעל השיר האחרון לא דילגתי כשהקשבתי לאלבום בפעמים הנוספות).

את השיר השלישי "Ain't Your Fairytale", הכרתי כבר לפני כן כשהוא שוחרר יחד עם הסינגל של הלהקה שיצא לפני כחודש. גם הפעם אנחנו מקבלים שיר עם מקצב מהיר, אשר באופן מוזר נראה כאחד שמסתיים מהר מאד על אף שאורכו כמעט 5 דקות וחצי. וכך, לאחר הקטע האינסטרומנאלי והעדין "Reckoning Day, Reckoning Night", אנחנו מגיעים לסינגל נוסף בשם "Don't Say A Word". שיר זה, אשר הלהקה בחרה בחכמה כשיר המייצג שלה, כולל את מרבית המרכיבים הנמצאים בשירי האלבום. כאן ניתן לשים לב לקולות הגיבוי שהפעם משתתפים הרבה יותר מאשר באלבומים הקודמים, ותורמים לשירה לחוד וגם עם Tony Kakko ביחד. ממש אהבתי.

אמנם לא עבר כל כך הרבה זמן מאז שיצא "Winterheart's Guild", האלבום האחרון של הלהקה, אבל בהחלט ניתן לראות את התפתחות הלהקה בין שני האלבומים. הלהקה נשמעת יותר בוגרת וזורמת ואף על פי שאין באלבום החדש דברים שונים וחדשים לחלוטין, הלהקה עדיין מצליחה לעשות שירים מעניינים וטובים עם האופי הייחודי שלה. "The Boy Who Wanted to Be A Real Puppet" נשמע כשיר טיפוסי של הלהקה, קצת רגוע, קצת קיצבי ופואטי למדי. גם השיר שבא לאחר מכן, "My Selene", מביא עימו מקצב שמזכיר לי איזה שיר או שניים מהאלבום הקודם, וליריקה שמדברת על בחורה, כיאה ללהקה, שעשתה לעצמה מעין מנהג לשיר על איזושהי בחורה בכל אלבום שהיא מוציאה. ואם כל זה לא מספיק, השיר "Wildfire" נפתח עם מילותיו של הקריין הנפלא, אשר חוזר מהאלבום השני "Silence", ומביא אחריו שיר גרובי וקיצבי מאד יחד עם שירה משוגעת מצד הסולן שמחליף כאן למספר קולות שונים ומיוחדים.

ועכשיו מגיעים לשיר לפני האחרון, "White Pearl, Black Oceans". שיר זה, להפתעתי, הפך לשיר המועדף עלי באלבום, למרות שאיננו השיר הכי מהיר וקיצבי שתוכלו למצוא כאן. השיר הוא דמוי-בלדה יפיפיה, עם מילים נעימות ופזמון קליט שממש אהבתי. אורכו של השיר הוא למעלה מ-8 דקות, דבר המעניק ללהקה את האפשרות לחלק אותו לכמה קטעים: אם זו נגינה איטית יחד עם שירה נקיה ב-4 דקות הראשונות, או מקצב מתגבר יותר ושירה יותר מחוספסת ומהירה בדקות שלאחר מכן אשר נעלמת לתוך סולו פסנתר מרשים ורגוע (ושוב פעם, מקצב איטי ונעים). חבל שהלהקה לא סיימה את האלבום עם השיר הזה, להשאיר בנו טעם של לרצות עוד.

בסה"כ, Sonata Arctica הצליחו להוציא יצירה מעניינית ומהנה מאד, אף על פי שלא עבר זמן רב מאז שחרור האלבום הקודם של הלהקה. אמנם לא מצאתי פה הרבה להיטים כמו באלבומים הקודמים, ואמנם אין פה את הבלדות שוברות הלב שהרבה מאד אוהבים, אבל אני לא הייתי מוריד את האלבום מרשימת הרכישות שלי לשנה. במיוחד בהתחשב באכזבות הלא מעטות שז'אנר הפאוור מטאל המלודי הביא בזמן האחרון.