Sonata Arctica – Unia
- In Black And White
- Paid In Full
- For The Sake Of Revenge
- It Won't Fade
- Under Your Tree
- Caleb
- The Vice
- My Dream's But A Drop of Fuel For A Nightmare
- The Harvest
- The Worlds Forgotten, The Words Forbidden
- Fly With The Black Swan
- Good Enough Is Good Enough
Sonata Arctica אף פעם לא הייתה להקה מסובכת שדורשת תשומת לב נוספת כשמקשיבים לאלבומים שלה. הלהקה למעשה מתאפיינת במקצבים קלילים, פזמונים דביקים ומוזיקה שעושה כיף למי שמוכן להקשיב לה, בלי לחשוב יותר מדי על ריפ כזה או אחר. עם Unia (שפירושו בפינית הוא "חלומות") המצב הוא שונה. לראשונה בתולדות הלהקה אנו מקבלים אלבום קשה לעיכול, עם שירים שרובם נופלים על מקצבים בינוניים ולא מעט משחקים מוזיקליים. שלא לדבר על העטיפה, שהפעם לא מתהדרת בציורים מדהימים, מה שכבר יכול לבשר על רעות…
השאלה היא האם האלבום יספק את מעריצי הלהקה הוותיקים? ובכן, זה תלוי, יש שיגידו שאחרי מספר הקשבות אפשר באמת להתחיל לאהוב את האלבום הזה, אבל לשם שינוי אני לא הלכתי בדרך הזאת ובחרתי שלא לתת לאלבום יותר מדי זמן אצלי במערכת, זמן שירגיל אותי אליו. הפעם רציתי לבחון אותו מנקודת מבט של מעריץ וותיק ששומע את האלבום בפעמים הראשונות – שזה פחות או יותר קריטי עבור מרבית מרוכשי האלבומים שבנינו.
"In Black And White" פותח את האלבום החמישי של חבורת הפאוור הפינית, אך הוא לא מייצג את מכלול השירים שיש לנו כאן. מדובר בשיר יחסית מהיר, מלא במשחקי קלידים ואורגן של אדון Henrik Klingenberg, וכמובן השירה של Tony Kakko, כותב השירים והמוח שמאחורי הלהקה, שנשמע מעט יותר בוגר ממה שהיינו רגילים אליו ואף מוסיף אגרסיביות לקול הרגיל שלו. אחריו מגיע הסינגל הראשון מהאלבום, "Paid In Full", גם הוא עוד נחשב קליל, עם פזמון מאד דביק, שבלי לשים לב נתפס עלי כבר מההאזנה הראשונה.
מהשיר השלישי באלבום, המצב כבר מתחיל להיות יותר ברור. "For The Sake Of Revenge" מתחיל על רקע תיפוף מונוטוני וגיטרה קלה כאשר רק קולו של Tony מושך קדימה. אני לא בטוח אם מדובר בבלדה, בגלל שהקלידים כאן לא משחקים תפקיד חשוב, אבל מה שכן, מי שישמע את השיר יחשוב שמדובר בלהקת רוק ולא בלהקת פאוור מטאל. "It Won't Fade" כבר נשמע אחרת עם הקלידים שחוזרים לתמונה והפזמון הסופר-דביק ומלודי שלו, אך עדיין, הוא לא "Misplaced" או "Wolf & Raven", ומי שישים לב לקולו של Tony, ימצא שהבחור החליט לוותר על המלודית שלו ובמקומן הכניס שירה נקייה רגועה ו\או אגרסיבית בהתאם.
Unia מציג הפקה מאד "חיה" מבעבר, הרבה פחות טכניקה ודיוק או צלילים נקיים שלפעמים נשמעו לממוחשבים, מצד אחד זה פלוס גדול ללהקה, שמראה על בגרות, אבל מצד שני, זה משהו שצריך להתרגל אליו. דוגמא טובה לכך תמצאו בשיר "Caleb", שבלי שום קשר, מביא קטעים שמאד מזכירים משהו שתשמעו אצל להקת Queen הוותיקה, לטובה ולרעה. הבאס של Marko נשמע הרבה יותר מבעבר והתיפוף של Tommy משתנה ללא הרף ונראה כי כל אחד מחברי הלהקה (ובמיוחד הגיטריסט Jani) לקח חלק במהפך הזה לקראת האלבום החדש. הבעיה אבל, שרוב השירים, על כל גוניהם השונים, לא מצליחים לתפוס את המאזין לאורכם ובאחד כמו "The Vice" שמחליף מקצבים כל הזמן, אני מתעייף דיי מהר.
לא שיש לי בעיה עם מוזיקה פרוגרסיבית, אבל הנטייה לסגנון הרוק ש-Sonata Arctica לוקחת ברוב השינויים האלו, או היציאות הניאו-קלאסיות כמו בשיר (קחו נשימה) "My Dream's But A Drop of Fuel For A Nightmare", פשוט לא יושבות בראש עם מה שאתה רגיל לשמוע מהלהקה הזו. עם זאת, יש כבוד לניסיון האמיץ בשימוש בתזמורת ובעיקר בכינור עם השיר האחרון שהזכרתי. בשיר הבא לעומת זאת, אנחנו מקבלים שילוב אלקטרוני קל שבין השאר גם יושב על קולו של Tony שלדעתי הגזים באפקטים ובהרמוניות על השירה לכל אורך האלבום. "The Harvest" מביא גם כמה קטעי נגינה ושירה מאד מוזרים, במיוחד היציאה האקוסטית והברייק לקראת הסוף. איפה "Victoria's Secret"?
יש סיכוי גדול שחובבי הפרוגרסיב יעריכו מאד את האלבום והניסויים הרבים שהלהקה עושה בו, אני בכל אופן, עדיין לא קיבלתי אפילו חצי ממנת הפאוור מטאל הקלילה שלה חיכיתי כבר 3 שנים. אפילו הבלדות אינן מושכות כמו בעבר ונשמעות כאילו הן נעשו כדי שייקחו אותן לאיזה מצעד ב-MTV, שזה כבר אומר הרבה על טבען. למרות הכל, אני עוד לא בטוח אם אני אוהב את האלבום, או להפך, כי כמו שאמרתי, הוא זקוק ליותר ממספר האזנות. בסופו של דבר, Unia הוא אלבום מורכב, בוגר, מלודי מאד ולא כל-כך אופייני ל-Sonata Arctica, אשר מחד גיסא יכול למשוך מעריצים חדשים, אך מאידך, עלול להרחיק את הוותיקים, אז יש לגשת אליו בזהירות רבה. ארורים הם הפינים האלה.