Soul Secret – Flowing Portraits

הלייבל ProgRock מכה שנית, והפעם בדמותה של להקה איטלקית: עושה רושם ש-ProgRock אוהבים ללוות להקות צעירות אך מבטיחות בצעדיהן הראשונים בתחום הפרוג, ועל כך אני מודה ומעריכה, ולכל אלבום של להקה איטלקית שנפל לידיי התלווה ניחוח מרענן של אלגנטיות, או של פיצה אפויה היטב. אך כמו רוב אלבומי הבכורה או כמו מה שאני קוראת לו ביני לבין עצמי – "שלושת אלבומי החסד" – גם כאן היתה דעתי חצויה. קשה לי עם האלבומים האלו, שמצד אחד מראים כשרון והבטחה, אבל מצד שני עדיין שומעים בבירור את ההשפעות, כל כך הרבה ויותר מדי השפעות, שקשה למצוא היכן הן נגמרות והיכן מתחילה הלהקה עצמה.

וכאן נכנס עיקרון "שלושת אלבומי החסד" שלי: כל להקה המוגדרת "נקי" בתוך הז'אנר (ולא מנסה לשלב מכאן ומשם וליצור ז'אנר אחר – ודווקא אלו שניסו הגיעו לתוצאות המעניינות יותר לטעמי) אמורה להגיע לבגרות לאחר שלושה אלבומים. באלבום הראשון מזהים פוטנציאל, באלבום השני הלהקה מחפשת את עצמה, ובאלבום השלישי בדרך כלל הכיוון מגובש יותר ומתחילים לשמוע להקה בוגרת ועצמאית במקום שלל השפעות. בדיוק מסיבה זו קשה לשפוט אלבומי בכורה ואני משתדלת להיות פחות ביקורתית כלפיהם.

בחזרה ל-Soul Secret. אני חייבת להודות שהיה לי קשה לשבת ולהאזין לו בצורה אובייקטיבית בהתחלה מכל הסיבות שציינתי לעיל, ובמיוחד לאור העובדה שרוב הזמן ישנה אסוציאציה חזקה ל- Dream Theater בתקופה הישנה יותר, ובשאר הזמן ריפים מכיוון Symphony X שממש נשמעים כאילו שמענו אותם קודם. אבל אם מתגברים על תחושת הדה-ז'ה וו, מגלים כאן אוצר בלתי נדלה של כשרון. במיוחד נהניתי מעבודת הקלידים והגיטרות מלאות ההבעה שבמצב הרוח הנכון מסוגלים לעורר במאזין השראה, ובעצם חובבי הלהקות שציינתי לעיל כבר אימצו לחיקם את Adagio ללא תלונות, מדוע שזה לא יקרה גם עם Soul Secret? ואם עדיין לא השתכנעתם, Karl Groom, הלא הוא גיטריסט Threshold, אחראי כאן על המאסטרינג.

ההתחלה של האלבום די מהוססת – "Dance Of The Waves" ו-"First Creature" מאופיינים בגישה מעט "פרווה": הם כוללים את כל המטעמים מהאלבום, אך במינון נמוך יותר, מה גם שהשירה לא באה לידי מיצוי בהם. לא שהם לא טובים, אך הם לא הפילו אותי מהרגליים, למעט כמה ריפים מצוינים שהסתתרו כאן ושם. עם זאת, הם מהווים התחלה בטוחה למי שלא אוהב לקחת סיכונים מיותרים ומעבירים אותנו בבטחה לחלקים המבריקים והמפותחים יותר בהמשך, כמו למשל "Learning To Lose" שמאוד מזכיר את "Images And Words" המופתי של Dream Theater. הוא מעין ערבוב בין "Under A Glass Moon" ו- "Learning To Live" (ככל הנראה, שם השיר לא נבחר במקרה).

וזה המקום לציין כי הלהקה אינה מכחישה את מקורותיה ואף החלה במקור כלהקת מחווה. המז'וריות המתפרצת, האופטימיות, התרוממות הרוח והאנרגיות שהוא מצליח להעביר, כל אלה הופכים אותו לאחד השירים הבולטים. ואילו "Regrets" הינו סם הרגעה לנפש: הוא באמת נעים, מלטף, מעורר חיוך. יש בו פשטות ובחירת אקורדים מעניינת, והכל בפריטה אקוסטית שכמו פורטת על הנימים ולא שוכחת להפתיע במהלך הרמוני מעניין או קריצה מוזיקלית אחרת.

אני חייבת להודות שהופתעתי לגלות את הטראק האחרון – "Tears Of Kalliore". בהתחשב באורך האלבום הכולל, ברוב המקרים כבר תגיע למחוז חפצך לפני שתגיע אליו (אם אתם כמוני, נוהגים לשמוע בזמן הנסיעה), או שהריכוז שלך יתחיל להתפזר עד אז – אבל מדובר ביצירה שלמה ויפייפיה באורך של כ-16 דקות המכילה אלמנטים רבים אך עדיין שומרת על מוטיבים עיקריים ולא מפוזרת מדי. קשה להימנע מההשוואה המתבקשת ל- Symphony X כאשר מקשיבים לקלידים המפזזים על מנת ליצור את האווירה, לגיטרה המכתיבה את הטון הכללי, או לשירה התיאטרלית במקצת. גם הפיתוח צפוי אך עשוי בטעם, ובכלליות מדובר בשיר שאף על פי שהוא מגוון עדיין שומר על ליכוד כללי ועל כן קל גם לאוזן שאינה מיומנת לאכול אותו. ויש גם כמה הפתעות כמו שבירות לא צפויות, כניסה של כלי מסוים לפרונט בליין המגרה את האוזן, או שאיבה ממקורות אחרים לצורך העשרת האווירה.

אם Soul Secret ימשיכו כך, הרי שצפויה יורשת ל- Symphony X ול- Dream Theater גם יחד. מצד שני, לא חסרות להקות שניסו לחקות את ההצלחה של הנ"ל, והמאבק יהיה קשה. Soul Secret בהחלט יודעים מה הם עושים, ו-Flowing Portraits מוכיח זאת. עוד קצת טאץ' אישי יותר וחזון מוגדר יעשו להם רק טוב. להט כבר יש להם, האלבום הינו תאווה לאוזן, ונותרת רק השאלה האם יעדיפו להישאר בביצה המוכרת והבטוחה של הפרוג או לנסוק כלפי מעלה בתעוזה מקורית יותר.