Soul Takers – Flies In A Jar

שני דברים לדעתי בונים להקה: מתופף טוב וזמר טוב. המתופף – מכיוון שהוא עמוד השדרה והלהקה כולה נשענת עליו. הוא המכתיב את הקצב והלך הרוח, אם הוא יטעה הלהקה כולה תיגרר אחריו. הזמר – הוא זה שאחראי לתת את הנשמה שבשיר. לא חשוב עד כמה כלי הסולו יצבעו אותו, הזמר הוא זה שיכניס בסופו של דבר את הצבע החזק ביותר לשיר מכיוון שהאינטונציה של הקול ייחודית – אין דומה לה באף כלי נגינה. האחורי והקדמי, המלודיה והקצב, אלו הם המתופף והזמר.

כאשר אני שומעת חומר חדש, אני מתעכבת בעיקר על הנשמה שבו. יש להקות שאני נהנית בעיקר מעבודת התופים בהן, יש להקות שאני מתרשמת בעיקר מכלי הסולו והטכניקה או הפיל המבריקים שהם מסוגלים להפיק, ויש להקות שבהן אני נהנית בעיקר מהזמר ומהיכולת שלו להעביר את השיר בצורה הנכונה והפוגעת. אבל בסופו של דבר, המכלול חייב להכיל איזשהוא שמץ של נשמה. כשאני שומעת להקה שנדמה שלא תירגמה את מאת האחוזים שלה למוזיקה, אני נאלצת לסמן אותה באיקס אדום ולעבור הלאה.

המקרה של Soul Takers מתנדנד בין שני המצבים. הלהקה האיטלקית הוקמה על ידי שתי בחורות דווקא, Francesca ו-Federica Badalini, שתיהן פסנתרניות קלאסיות במקור, מה שמסביר את הנוכחות החזקה של הקלידים באלבום. אחת נשארה על הפסנתר בעוד השניה תפסה פיקוד על הגיטרה, מה שהופך את הלהקה למיוחדת בנוכחות הנשית שלה – ולשם שינוי לא בתפקידים הנשיים המקובלים דווקא. הלחנים של הלהקה מעניינים, בעיקר בגלל קלידים מבריקים היוצרים אווירה סמיכה.

המכלול בפני עצמו נהדר, יש המון אווירה ועושר מוזיקלי וניתן למצוא השפעות קלאסיות בולטות באלבום – שתי הפסנתרניות לא רק עמוק במוזיקה הקלאסית אלא אף הלחינו פסקולים לסרטים אילמים, הזמר עזב את הלהקה לתקופה מסויימת על מנת ללמוד סגנון שירה לירי, ונגן הויולה מנגן גם בתזמורת – וזה בעצם מה שמכתיב לאלבום את אופיו הייחודי.

אבל אם המתופף והזמר שניהם מבחינתי קצוות הלהקה – הרי שב-Flies In A Jar דעתי על השירה עדיין חצויה. מצד אחד, Dino Brentali האחראי על המיקרופון מביא לנו יופי של שירה מדוייקת עם המוטיבים הנכונים. הוא מעצים את התיאטרליות עם הדיאלקט והאינטונציה שנמצאים "בדיוק שם", ומוסיף לאטמוספירה. אבל מצד שני, הוא בסך הכל רק תוספת למה שכבר קיים – הגותיקה המפכפכת כבר נוצרת בזכות הקלידים, הויולה, הסולמות המינורים היפייפיים – ובעוד הזמר אמור להיות זה המוביל את המוזיקה, כאן המוזיקה מובילה את הזמר.

הוא לא נותן מעצמו מספיק כדי שהשיר יצליח להזיז בי משהו פרט להתרשמות מהקיים כבר, ואני מתלבטת ביני לבין עצמי האם זה עוד מקרה קלאסי של "זמר שיודע מה הוא עושה מבחינה טכנית" אבל "הלוקה בחסר בהעברת עצמו אל המוזיקה". דווקא במוזיקה שכזו, המלאה בקונפליקטים פנימיים ומשדרת משהו ברור החוצה – הייתי רוצה לשמוע את הזמר המיוסר, המוכה, המתוודה בויברטו רוטט על עצבותו – וזה מה ש Dino לא מסוגל לתת, לא את כולו בכל אופן. הדוגמה הכי ברורה היא שיר הסיום קורע הלב "Another World", שהיה נדמה שיכול להיות הרבה יותר. גם זמרות הליווי הצצות פה ושם בשירים כמו "The Silent Empire" לא מוסיפות אלא רק גורעות כשהן שרות בקול שטוח וחסר נפח.

אבל בסך הכל אפשר לומר שזהו שיא חדש למטאל סימפוני. אינני יכולה שלא לדמיין טירה אפלולית, נרות גבוהים נעוצים בקירות, ואריסטוקרט איטלקי בשיער שחור ארוך מתחבט בינו לבין אויבו שמבפנים. הליריקה, לדבריהם, גם היא מסתובבת סביב רעיון ה-"Flies In A Jar" ומנסה להעביר את הכלא, הרגשת הקטנות וחוסר המשמעות, אם זה על הצד הדתי, הפוליטי או האינטימי. כך או כך – המטרה מושגת בעזרת המון דרמה, אפלוליות ובעיקר מלנכוליה ובין השפעותיהם ניתן למצוא שלא במפתיע להקות כמו Anathema, Nevermore ו-Marillion.

גם כאשר אנו מקבלים מהם פזמונים קליטים, מיד לאחר מכן נקבל שירה דרמטית על גבי קלידים בלבד, בטון ומניירות המזכירות זמר בתיאטרון באופרה המקומית, כמו בשיר "Belied", אם הם מובילים אותנו לסמי-בלדות נקבל גם דיסטורשנים לאחר מכן (Icon, Floating), ולמרות הדינמיקה המתפתחת עדיין האווירה נשמרת לכל אורך האלבום. Soul Takers עדיין לא באמת התפרסמו מחוץ לגבולות איטליה ולא עשו רעש עולמי. אמנם זהו רק האלבום השני אבל נדמה שהגיע הזמן לפרוץ את הגבולות מכיוון שמדובר בחבורה של מוזיקאים מוכשרים ובאלבום שיתאים במיוחד לאווירת מלנכוליה חורפית וקרירה. צריך לתפוס אותם בזמן הנכון, כן, זה עשוי לעייף במצבים אחרים, אך הוא מהווה נקודת מפגש מעניינת בין פרוגרסיב, סימפוני, דום וגותיקה. לאניני טעם.