Soulfly – Totem

"איך אתם מעיזים?" – גרטה ת'ונברג.
זה מה שאני רוצה לשאול את סולפליי, ובעיקר את העומד בראשה, מקס קבלרה הגדול. איך אתם מעיזים לקחת את הלהקה שאני כל כך אוהב, שאני שומע באדיקות כמעט 20 שנה, שהתאהבתי בה מהשנייה הראשונה ששמעתי אותה, ולהפוך אותו למשהו כל כך בנאלי, משעמם וחסר מעוף? איך? איך אתם מעיזים להתעסק בלשחרר אלבומים בסיטונות במקום לעצור ולהתמקד בלהקים את המדורה הבוערת שפעם הייתה האש שממנה אתם יוצרים?

למי מכם שתהה מאיפה הראנט הזה מגיע, אני אסביר. השנה הייתה 2002 או 2003. אני שוכב על הספה בבית של חבר. אחיו הגדול, חבר של אחי, יושב על המחשב ושומע מוזיקה. כמו כלב ששרקו לו אני מסתובב מהר ושואל את הבחור מה הוא שומע והוא מכיר לי באותו רגע את אחת הלהקות שהשפיעו עליי הכי הרבה בחיים. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את סולפליי, ההרכב אותו התחיל מקס קבלרה אחרי שעזב את ספלטורה, ובעוד שהאלבומים הראשונים של סולפליי היו המשך מושלם לאלבום Roots של ספלטורה, הזמן קילקל את ארגז הפירות המצוינים האלה שהניב עץ המוזיקה הזה שקוראים לו מקס קבלרה.

בתור פנאט של סולפליי (נושא בגאווה קעקוע שלהם על היד!) אני חושב שאי שם ב-2005 הם הוציאו את האלבום המושלם האחרון שלהם. הבא אחריו, Conquer מ-2008 קצת התחיל להראות סימני עייפות ובעיקר חוסר מעוף ומשם זה הידרדר. סולפליי הצליחו להוציא לא פחות מ-4 אלבומים נוספים משעממים להחריד ובשלב הזה כבר איבדתי עניין בלהקה, ולאורך השנים לא הקשבתי להם מעבר ל-6 האלבומים הראשונים. ב-2018 הם הוציאו את Ritual שנשמע שקצת חזר איתו הברק ללהקה והשאיר לי תקווה שהאלבום הנוכחי יצליח להביא איתו משהו טוב, אך אבוי, זה לא קרה. העזיבה של הגיטריסט הותיק מארק ריזו לא שינתה משהו לטובה, לא הגיע במקומו איזה דם חדש ללהקה אלא נשארו פשוט 3 חברי להקה שככל הנראה אין בידיהם את הכלים ליצור משהו מעניין בימינו.

Totem הוא האלבום ה-12 שסולפליי מוציאים ב-25 שנות פעילות. אלבום כל כמעט שנתיים. סיטונות, כמו שאמרתי. וזה בסדר להוציא אלבומים אם אתה באמת מצליח להביא בהם משהו טוב. אם הלהבה של היצירתיות עוד בוערת. אבל לא. אני אפילו לא אתעכב איתכם על כל שיר בנפרד לגבי האלבום הזה, כי זקנתה של הלהקה פשוט מביישת את נעוריה. כי זה בזבוז זמן. כי אחרי ששמעתי את האלבום הזה בפעם השלישית או הרביעית אני לא רוצה לשמוע אותו יותר.
בכל פעם שאני שומע אלבום של להקה שאני אוהב אני חוזר לאותה שאלה – אם זה היה הדבר הראשון שהייתי שומע מהלהקה הזאת, האם זה היה גורם לי לרצות לשמוע את כל השאר? במקרה של סולפליי, האם משהו באלבום הזה מתקרב איכשהו לרמה של שירים כמו Jumpdafuckup האלמותי? האם משהו פה היה גורם למתן בן ה-16 לקפוץ? לא. כלום. שום דבר. לאורך 40 דקות של מוזיקה לא מצאתי באלבום הזה שום דבר שמתקרב בכלל לניצוץ שהיה ללהקה הזאת בין 1998 ל-2005. יותר מזה, מרגיש כאילו סולפליי מוציאים אלבומים כי זה הדיל שלהם עם הלייבל, או כדי לעשות כסף כי זאת העבודה, ולא כי יושב מוזיקאי ובמוחו הקודם רוקח שירים שכל אחד מהם נועד לגרום ל-50 אלף איש בפסטיבל לקפוץ.

ואולי אני טועה. אולי אני לחלוטין טועה. אולי מקס קבלרה ישב לילות על לילות לכתוב את השירים האלה ומבחינתו הוא שופך את הלב שלו שם, כמו שלטעמי מוזיקאי אמור לעשות. אבל יסלח לי, אחד האנשים שאני הכי מעריך (שלא לומר מעריץ) בעולם המטאל, אבל היצירה שלך כבר לא נוגעת בי. לא נכנסת לי ללב, לא מקפיצה אותי, לא גורמת לי לרצות להתפרק ולצרוח. כלום. האלבום הזה פשוט כבוי ומיותר.