Soundgarden – King Animal

בין אם אתה אוהב את זה או לא, לקבל לידך אלבום גראנג' יעלה בך דעות קדומות, לטוב ולרע: זה יהיה משעמם \ זה יהיה איטי \ זה יהיה מהיר \ זה יהיה נוסטלגי \ זה יהיה אותו הדבר מאז שנות ה-90 וכו'. Soundgarden היא בהחלט אחת מענקיות הז'אנר, ועם אלבום כמו King Animal היא בהחלט מנפצת כמה מהסטיגמות הבאות על הגראנג' לרעה, והופכת אותו למשהו מגוון שכל חובב מוזיקה כבדה באשר הוא יכול להתחבר אליו, ברמה כזו או אחרת.

איך שאני רואה את זה, כששומעים אלבום כיחידה שלמה השיר הראשון צריך להיות זה שמכניס את השומע לאווירה הכללית שהולכת להוות את כל עמוד השדרה המוזיקלי שלו. מהבחינה הזאת, Been Away Too Long מבצע את העבודה נאמנה כשיר מהיר ובועט עם קצב שלא נגמר. גראנג', מטאל או רוק, איך שתרצו להגדיר אותו, כל מי שהטעם המוזיקלי שלו קולע ללפחות אחד מהם ינענע את הראש לפי הקצב אם לא יעשה האדבנג. Non-State Actor ו-By Crooked Steps ממשיכים שניהם עם אותה אווירה מהירה, שהייתה לי קצת מוזרה בהתחלה (כי אני כל הזמן מוצאת את עצמי משווה באופן לא רצוני ל-Alice In Chains האיטיים יותר, שמבחינתי לפחות הם מלכי הז'אנר הבלתי מעורערים), אבל אין ספק שאהבתי את זה, כי לרוב מוזר זה טוב. מעבר לזה, אני דיי בטוחה ש-By Crooked Steps מספר על משהו בסגנון אנס או רוצח מגוף ראשון. תקנו אותי אם אני טועה בפירוש, אבל לדעת את המשמעות מאחורי שירים זה דבר שתמיד עניין אותי.

A Thousand Days Before, השיר הרביעי, הוא בהחלט אחד האהובים עלי מוזיקלית באלבום, אם לא הכי. עבודת הגיטרות של Kim Thayil ו-Chris Cronell עם הפריטה על כל מיתר בנפרד, בס מצויין של Ben Shepherd (שבאמת שומעים אותו. זה אחד מהדברים שאני מעריכה בגראנג' – יש הרבה שירים שנותנים גם לבס ספוטלייט), ומקצב התופים של Matt Cameron שלמרות שלא יוצא מה"ארבעה רבעים" הקלאסי, מצליח להיות מאוד מגוון במסגרת הזו.

שני השירים הבאים, Blood On The Valley Floor ו-Bones Of Birds יזרקו אתכם בחזרה ל-90's. הדבר היחיד שמסגיר את היותם תינוקות בני שנה הוא הסאונד המהוקצע לעומת המחוספס מאז. Blood הוא כסאחיסטי ואיטי בזמן ש-Bones הוא מה שהכי קרוב ללהיות בלדת גראנג', אם אפשר להגדיר את זה ככה. הוא גם אחד השירים האהובים עלי לצד Thousand Days. כנראה שיש לי חולשה לפריטה פתוחה בגיטרה… לשני השירים יש ליריקה לא הכי מובנת, אבל זה נפוץ בז'אנר כך שזו לא הפתעה גדולה. בשביל להבין את המשמעות צריך לעשות אחד משני דברים – לחשוב טוב-טוב ולאמץ את השכל, או לבדוק ב-all mighty אינטרנט לדעותיהם של אחרים.

Taree מביא בסופו את ספק-השאגה ספק-הצעקה של Cornell שמוכיחה למי שעוד היה ספקן בעניין עד עכשיו שהקול המחוספס הזה לא הולך להיעלם מהמפה בקרוב. Cornell מצליח לשמור את הקול שלו ולא ליפול בטונים בגיל מבוגר, לעומת הרבה סולנים אחרים. השירים הבאים, Attriton, Black Saturday ו-Halfway There עומדים בסימן של גיוון ז'נרי – כל אחד מהם מזכיר בדרכו שלו משהו אחר מבדרך כלל. Attriton נשמע כמו סטונר-רוק אמריקאי להחריד (Red Fang ודומיהם(, Black Saturday מזכיר בבתים שלו קאנטרי מודרני, למרות שבפזמונים הוא נשמע נטו Soundgarden כמו שכולם מכירים, ו-Halfway נשמע כמו שיר רוק פשוט. אני לא אתפלא אם הוא יהפוך לסינגל אולי אפילו עם קליפ, כי הוא ממש שיר להמונים. השיר ה-11 במספר, Worse Dreams, סוגר את ה-top 3 שלי באלבום. יש לו בילד-אפ נהדר ושקט יחסית לפזמון קליט שבטוח יהיה כיף לשיר בהופעה חיה (שנה הבאה בת"א ההרוסה, אמן. עם מחיר לכל כיס… עוד אמן).

Eyelid's Mouth ו-Rowing, שני השירים שמסיימים את האלבום נשמעים, כל אחד בדרכו, כמו גרסת קאבר לשיר בלוז כזה או אחר. ב-Eyelid's זה מתבטא בעיקר בפזמון, אבל Rowing לעומת זאת פשוט נשמע כאילו Soundgarden לקחו שיר בלוז מתחילת המאה הקודמת ועשו לו גרסה משלהם. הלחן, המלודיה, הליריקה, הכל כאן כאן נופל אל תוך הקטגוריה – הדבר היחיד שלא באמת עושה את זה בלוז, אלא שומר על השיר כשייך ללהקה נטו, הוא הקול של Cornell, בעיקר בבתים, שם הוא שר יותר גבוה מהפזמון.

King Animal בהחלט משתייך לז'אנר הבית של Soundgarden, עם המוזיקה המחוספסת והמילים הלא ברורות, אבל מגיע להם ח"ח גדול על הגיוון. גראנג' יכול להישמע מאוד משעמם ורפטטיבי לעיתים, אבל הלהקה בהחלט התגברה על המכשול הזה בהצלחה. אם אחד מכם אי פעם יפגוש את Cornell או אחד מהחבר'ה, תנו להם צ'אפחה על הכתף בשמי. אז בין אם אתם אוהבים גראנג' או שונאים אותו, שומעים את הז'אנר קצת או מקשיבים אקסקלוסיבית רק למטאל, אני מאמינה שכל עוד אתם אוהבים מוזיקה כבדה – תוכלו למצוא את עצמכם ב-King Animal, שפשוט מביא הכל מהכל.