Space Odyssey – Tears Of The Sun

23/04/07
כתב/ת:
  1. Bohemian Werewolf
  2. Obsession
  3. Miracles in Daylight
  4. Killing the Myth
  5. Dark Wings of Universe
  6. Awakening
  7. Tears of the Sun
  8. Northern Silence
  9. Bloodspill

אני חייב להוריד את הכובע לאדון ריצ'ארד אנדרסון, הקלידן השבדי הזה מעורב ביותר פרויקטים מוזיקליים מדן סוואנו, ובכולם נשמרת רמה גבוהה של איכות. זה נע בין פאוור ניאו-קלאסי (Majestic), פרוג (Time Requiem), ועכשיו נתקלתי בעוד כיוון – הארד רוק. Space Odyssey היה לפני כן פרויקט ניאו קלאסי שדי הזכיר את Time Requiem, אבל באלבום הזה נראה כי ההשפעות הגדולות על אנדרסון היו דווקא מכיוון Black Sabbath המאוחרים ו-Rainbow הקלאסיים – וזה עובד.

זה נפתח עם "The Bohemian Werewolf", יופי של הארד רוק סוחף ומלודי – אנדרסון הפעם לא מתחרא על הקלידים בהפגנת יכולת ווירטואוזית מהסוג שהוא רגיל לה, הפעם הוא פשוט נותן ליווי וטון למוזיקה הפשוטה והמלודית שההרכב עושה כאן. הליווי שלו בהחלט מספיק, הגיטריסט מאגנוס נילסון בעבודת גיטרות חזקה, ועוד יהלום – הסולן דויד פרמברג, מלהקת הפרוג Andromeda.

עכשיו מגיע הקטע השני, "Obsession", וכאן עולים לי הטורים… למה? כי הם גנבים!! מה זה גנבים, שודדים ובני בליעל. ואני אסביר: קחו את האלבום Tyr של Black Sabbath – אלבום משנות השמונים עם טוני מרטין המעולה כסולן, תקשיבו לשיר הראשון, "Anno Mundi", יפה. עכשיו תשימו את הקטע הזה של Space Odyssey? נשמע מוכר? כן, יש כאן או את הטריביוט הכי גדול לשיר מאז ש-Tenacious D עשו כבוד ל-"Stairway To Heaven", או שהם פשוט עשו חיקויי של הארס מהיסודי שיושב כל המבחן עם הראש בתוך המחברת שלך, ואני מהמר על אופציה ב'.

עוד יצירות לא חסרות כאן, שירים 4 ו-5 הם בדיוק מה שההרכב צריך לעשות (כשהוא לא מעתיק מלהקות אחרות…) – הארד רוק מטאלי טוב, מלודי ולא מתוחכם מידי. העובדה שאנדרסון מצליח כאן לכתוב שירים טובים מבלי לקשקש יותר מידי או למרוח אותם על 8 דקות של מורכבות והפגנות נגינה מרשימות – רק מעלה את קרנו בעיני, אין ספק שהוא מוכשר ביותר מתחום אחד.

"Tears Of The Sun" הוא אחד הרגעים החזקים באלבום, הגיטרות תופסות קצב קצת יותר אגרסיבי, אבל הרעיון הכללי נשמר – מלודיות גדולות, מבנה לא מסובך מידי, ועוד עבודת שירה מעולה של פרמברג, בחור שעד היום כיבדתי, אבל עכשיו אני תופס ממנו הרבה יותר – הוא מזכיר כאן סולנים אירופאים מוצלחים אחרים, דוגמת אפולו פאפתנסיו (Firewind) ומאתס לבן (Therion, At Vance), המקבילים לאלו האמריקאים דוגמת ראסל אלן. לסיכום, למרות שהשם ריצ'רד אנדרסון על העטיפה, ולמרות השם הפרוגי – זה אלבום הארד רוק לכל דבר, כזה שאוהבי קלאסיקות מטאליות ייהנו ממנו הכי הרבה, אני אישית נהניתי ממנו מאד, אבל אני עדיין עומד להגיש תלונה במשטרה על גניבה בגלל השיר השני…