Spawn of Evil – Sadistic Missionaries

האם חברי להקת הדת' הישראלית Spawn of Evil – מוטי רוקח (שירה), ניר "נרו" תמיר (גיטרות), עמי "מיקו" הרוניאן (גיטרות) ירון חקון (תופים) וחזי מנשה (בס) – לקחו חלק בטקס איוואסקה; אותו ריטואל פסיכדלי מיערות הגשם של אמריקה הדרומית שבמרכזו משקה פלאי שגמיעתו עשויה לעורר לפי המסופר חזיונות נבואיים על העתיד לבוא? שאלה זו ניקרה במוחי בעת ההאזנה בחודשיים האחרונים לאלבומה השלישי של הלהקה הוותיקה שיצא בספטמבר השנה ושנושא את השם "Sadistic Missionaries": צמד מילים שמיטיבות לתאר את מלאכי החבלה שפשטו על דרום הארץ בבוקרו של השבעה באוקטובר, מתודלקים בקנאות דתית ובסמי מרץ, כדי לזרוע הרס וחורבן, תוך התענגות סאדיסטית על מעשים מעוררי פלצות.

אירועי השבת השחורה היו תזכורת כואבת במיוחד לסיר הלחץ המבעבע בגבול הדרומי שגלש לתוככי ישראל; יוצק לתוכה תערובת קטלנית של בריונות יצרית ומשולחת רסן, תאוות נקם ושנאה יוקדת, עטופות ברטוריקה דתית ולוחמנית. תפקידה של זו הוא לא רק לטעת ולהצמיח בלב המאמינים תחושות אלה אלא גם ללבותן ולהותירן במצב תמידי של הכן, ליום פקודה.

הפוטנציאל האלים שטמון בדתות – פוטנציאל שיש בו כדי להפוך בני אדם למכונות הרג ברוטאליות וחסרות רחמים – הוא המוטיב המרכזי באלבום השלישי של הלהקה, שחבריה, שידועים גם בכינוי החיבה "השרצים", נמנים עם הגוורדיה הוותיקה של המטאל הישראלי ושייסדו את פסטיבל המטאל השנתי שנושא את שם הלהקה, ה"פסטישרץ".Sadistic Missionaries"" הוא זעקת חמס של הלהקה נגד פנטיות דתית; נגד שנאה עיוורת שמקהה את החושים; בעיקר – נגד מי שנושאים את שם אלוהים לשווא כדי לעטוף פשעים נתעבים באצטלה דתית.

בשונה אולי מאחד ממקורות ההשראה העיקריים שלהם, Deicide, "השרצים" הם לא שטניסטים אדוקים אלא מי שמוחים נגד השימוש האינסטרומנטלי או הציני בדת כמכשיר להכשרת…שרצים. אם לקחת את הדברים צעד אחד קדימה, במעין תרגיל לוגי על אחריותו של כותב שורות אלה בלבד כמובן, הרי שרוח הדברים היא שיותר משאלוהים ברא את האדם בצלמו, המאמינים הם אלו שבוראים את האל בצלמם ובדמותם; יוצקים לתוך התבנית האלוהית תורת מוסר שתכשיר ותכפר עוונות, חטאים ונורמות פסולות לצד עיקרי אמונה שלא רק יתנו לגיטימציה למעשי זוועות שנעשים בשם האל, אלא גם יקדשו מעשים אלו ויעניקו להם נופך הרואי ונאצל.

דמותו של בן האנוש שמשתקפת משירי האלבום היא דמות עכורה ומקולקלת, שמתגלית במלוא פגמיה וכשליה. בדומה לסיורים בשטחי ההפקר שבצדה האחורי והמצולק של העיר תל־אביב – יפו, "השרצים" לוקחים אותנו לסיור מסויט ברחובות מדממים שבהם גואה הפאניקה למשמע סירנות מייבבות ולמראה פצצות שמושלכות מכל עבר; לשדות קטל בהם שורצים לוחמי קודש שמשחרים לטרף ואפילו לתוככי כת הזוועות שבראשה עמד מי שכונה "הרב המתעלל", אליאור חן, שבו עוסק השיר השביעי באלבום (""Sadistic Missionaries, Part 2).

בניגוד לבבואה העכורה של המין האנושי שמתוארת בשירי האלבום, הגימור והסאונד של "Sadistic Missionaries" הם מלוטשים ונקיים: הגיטרות של "נרו" ו "מיקו" שקופות כבדולח והריוורב בשירתו הכוחנית והברוטאלית של מוטי נשמע היטב. גם אם הסאונד הנקי מפחית במעט את האדג'יות של התופים, ירון מפצה על כך בתיפוף אנרגטי, מיומן ויצירתי; עם דגש רב על פילים שמותירים את המאזין דרוך ומוכן לצאת לקרב.

ואכן, נקודת הפתיחה של האלבום היא שדה הקרב, שבימים אלו הוא לא זיכרון עמום שממתין אי שם בתמונות שחור לבן, אלא מציאות חיה ונושמת שמוקרנת במסכי פלזמה. Hell Spawn"", השיר שפותח את האלבום, הוא צעדה בטור עורפי של לוחמים תאבי נקם שמכורים לריחות הדם ואבק השריפה ושמתמסרים וולונטארית לזרועותיה של המערכה. במאסף מצויים ה"שרצים" שמלווים את הלוחמים בהמנון קרב: עם תיפוף קצוב, גיטרה שמשלבת בין טרמולו וסולואים מלודיים ושירה חדורת רוח קרב של מוטי.

השיר השני, "Storm of All Sins", מהטובים בשירי האלבום, מתחיל במעין אווירת נכאים, בקצב דת'־דוּם, עם ליין גיטרה איטי על רקע טרמולו. הנהמות של מוטי הולכות ומתגברות והתופים של ירון גם הם מתחילים לסעור ולגעוש, רמז מטרים לכך שסערה בפתח. ואכן, אחרי "בׇּה בׇּה בׇּה בום" של מוטי בחלוף דקה, משתנה הקצב: ירון מצליף ללא רחמים ו"נרו" ו"מיקו" פורטים במהירות. השיר חוזר לנקודת המוצא האיטית, עם נגינת בס משובחת של חזי ותיפוף בקצב מכונת ירייה של ירון, עד שלבסוף הוא נשבר ונמוג באיטיות.

"Rhea of the Gods" הוא אחד השירים הבולטים באלבום, בעיקר בשל השימוש בקלידים שמעניקים לחלקים מסוימים נפח ותהודה. אבל גם בשל הריפים האוריינטאליים שיכולים בקלות להשתלב בשיר של Melechesh, הבס שנשמע בבירור, וריבוי השכבות בווקאלז שמגביר את האלמנט הברברי, החייתי בשיר, שעוסק בטיטאנים מהמיתולוגיה היוונית. "Human Mind" שאחריו לא עוסק אומנם בגרמי השמיים או בקרבות האלים בספירות עליונות, אך הוא כולל קטע אטמוספרי איטי ומהפנט, כמעט על הגבול הפוסט מטאל, שמשמש הפוגה או אתנחתא בשיר דת' ברוטאלי בסגנון "דיסייד" או Cannibal Corpse.

אם לחזור לפתח הדברים, נדמה שאיש לא חולק על התפקיד הדומיננטי שדת ואמונה מילאו באירועי השבעה באוקטובר ודי אם נציין בהקשר הזה את קריאות ה"אללה אכבר" ואת הסרטים בצבע ירוק, צבע האסלאם, שענדו מרצחי הנוח'בה בעת שהסתערו על דרום הארץ. הדת כאידיאולוגיה הרסנית היא התמה המרכזית ב-"Sadistic Missionaries" ובשני השירים באותו השם שמחולקים לשני חלקים.

הראשון, הכללי יותר אך זה שיכול להיות רלוונטי לאירועי הדמים בצאת חג שמחת תורה, מתמקד באימה ובתחושת חוסר האונים על רקע התיאורים בשיר של מתקפות טרור מצד לוחמי קודש שחמושים בשנאה, בקנאות דתית ובעיקר – בהכשר אלוהי לרצוח. השיר השני מתמקד באליאור חן: מי שעמד בראש כת סגפנית שחבריה היו מוכנים בשם הערצתם העיוורת למנהיגם הבלתי מעורער להעניק את ילדיהם כמנחה למולך אכזרי ש"הגה" שיטות סדיסטיות כדי "לטהר" ו"לתקן" את אותן נפשות אומללות וחסרות ישע.

השיר שנועל את האלבום, "Righteous Evil", הוא תפילת נעילה עגומה במיוחד, עם תחזית פסימית במיוחד בדבר הכיוון – או התהום ליתר דיוק – שהאנושות צועדת לכיוונו.

עדכוני הגרסה של הרוע האנושי הם עניין ששמור ככל הנראה לפסיכולוגים ולהיסטוריונים. כמי שרוע הוא חלק אינטגרלי משמם, ל"שרצים" יישמר התפקיד לתרגם את מפגני הרוע השונים לדת' מטאל טהור וברוטאלי; כזה שיגרום למאזינים לאבד תקווה במין האנושי וביכולת לחיות איש תחת גפנו ותחת תאנתו.