Spawn Of Evil – Spawn Of Evil

קצת קשה לקרוא לאלבום של Spawn Of Evil בשם "אלבום". אחרי כמעט עשור של קיום, ועשרות – אם לא מאות של הופעות ברחבי הארץ – המפלצות מחדרה אספו מכלל התקופות 8 שירים שהוקלטו בשלושת הדמואים שלהם ליצור מן Best Of של שירי הדמו שלהם. ההפקה מחתרתית, כיאה לאוסף דמואים, בה טעויות לא עוברות תיקון אולפני או אפילו שיפצור כדי לעדן את הגסות הבהמית של ההרכב – שמספק דת' מטאל על טהרת האולדסקול שבסגנון. קשה לחמוק כיום מההכרה בהרכב הדת' מטאל החדרתי הזה.

אחרי שהופיעו בפסטיבל מטאליסט הראשון וחיממו גם את Pungent Stench בביקורם האחרון בארצנו, הלהקה Spawn Of Evil (שהתחילה את דרכה תחת השם Spawn והחליפה אותו עקב בעיות עם זכויות יוצרים) המשיכה לרקוע בכוח ובשואו אנרגטי וסוחף שהפך לסימן ההיכר שלה. השאלה שמציב אוסף הדמואים הנוכחי היא, האם האנרגיה שעל הבמה עוברת גם כשאף אחד מחברי Spawn Of Evil נוכח במקום? התשובה שנויה במחלוקת. קודם כל, מהשיר הפותח, "Pain Is All" – הנפתח בקריאת הסירנות האופיינית לארצנו מוכת הסבל, אנחנו נחבטים בחוזקה על ידי ריפים מלוכלכים ורוקנרולים, הגובלים בפרימיטיביות מסוימת, שאגות גרוניות ותיפוף אגרסיבי, כאוטי ופראי.

Spawn Of Evil רחוקים מלנגן דת' ברוטאלי – הם עושים את שלהם בצורה בסיסית, נטולת גרגורים נמוכים כשאול תחתיות, אבל מספיק כבדה כדי לעמוד כתף מול כתף עם גראולים שמאפיינים אלבומים כמו The Tenth Commandments של Malevolent Creation או Morbid Visions של Sepultura, כאשר המאוחר גם מתאים הרבה יותר לתיאור המוזיקלי. ההתפתחויות והעליות לשיאים באלבום, במיוחד בחלקו השני למעשה, מזכירים את המטאל הקיצוני בפורמאט הקדמוני שלו. השפעות של להקות כמו Slayer, Metallica ו-Bolt Thrower נשמעות למרחוק, כמו כן רשעות מילולית המאפיינת לא מעט את אלבומיה המוקדמים של Deicide או של Death.

אמנם אין הרבה תובנה בשירים על סבלם של מיני זומבים, אבל דווקא השיר השני מתייחס לנושאים ריאליים ועקרוניים יותר. "Jerusalem", כשמו כן הוא – דן בבעיות המדיניות הדובקות בשם העיר שהיא ברכתנו וקללת עמנו גם יחד. השיר, שהוא אחד מהטובים יותר פה, מביא את אחד הרגעים היותר מסודרים – כמו כן היותר מאוחרים בקריירת ההקלטות של ההרכב. שלושת השירים העוקבים, "Vows", "Victims Of The Mind" ו-"Brutality Of Ignorance" נשענים על הצדדים היותר מלודים, אם כי לצפות למשהו מעט יותר מלודי מ-Unleashed הוא בגדר ההגזמה הפראית. אמיר סלומון (Damnnation, Prey For Nothing) מעניק סולו בס פשטני מדי פעם ומלווה את המוזיקה הברברית במה שמזכיר את השילוב של סטיב דיגיורגו עם Autopsy – עובד רק פעם אחת.

מצד שני, למרות ההקלטות הרחוקות מלהיות מלוטשות, המוזיקה הרחוקה מלהיות מאתגרת או מרהיבה ביופיה – אוסף הדמואים מציג ארסנל אוטנטי ואמיתי של מטאל עד לעצם, כפי שכנראה ברא אותו השטן. חובבי האולדסקול דת' מטאל, במיוחד הרכבים כמו Napalm Death באמצע דרכם, Asphyx ו-Death המוקדמים יכולים למצוא פה מקום של פורקן. היתרון הגדול של האלבום מתבטא בעיקר בשירים האחרונים, "Spawn Of Me" – שהוא שיר הדגל של הלהקה, ו-"Kill Yourself Beneath My Legs" שהוא ה-"Fucking Maniac" הפרטי של Spawn Of Evil. השירים נשמעים מחוספסים יותר (הם גם מוקדמים יותר מבחינה כרונולוגית) ואלימים יותר, חסרי רסן ומלוכלכים כאילו הוקלטו ב-1988 במרתפיה הלחים של פלורידה. השיר האחרון, ביצוע בהופעה חיה ל-"Kill Yourself Beneath My Legs" נותן את ההדגמה ואת התמצות המלא של Spawn Of Evil. בלאגן, פוגו ושפיכות דמים. והרבה מהם. כל מי שיחפש משהו אחר, יצא בידיים ריקות ויתאכזב.

נ.ב – שימו לב, סקירה שלמה על Spawn Of Evil ולא אמרתי את המילה "שרצייייים" אף לא פעם אחת בגוף הסקירה. זהו סוג של הישג.