1. Ensnared and Conquered
  2. A Dream, Never Ending
  3. The Unyielding Fear
  4. A Letter to Self
  5. Misdiagnosis
  6. The One I Could Have Been
  7. The Chase
  8. Relapse

מודה ומתוודה שברגע ששמעתי מחברי Srefa שצץ לו סופרגרופ חדש בסצנה הקטנה שלנו הייתי מבסוט, בטח כשמדובר על יוצאי Zad, Edellom ו-Prey for Nothing. משהו שימח אותי בשם חדש לאנשים שכבר הוכיחו את עצמם כרציניים בשוק וככאלה שעל אמת באו לעבוד. רק מהסתכלות על להקות האם היה מובן שמדובר על משהו קיצוני וכבד עם פוטנציאל לא מבוטל להיות דווקא איטי מאוד. כשיצא EP הבכורה שלהם Primal אכן קיבלנו מעין Blackened Death Metal שמצד אחד אימת את מחשבותיי ומצד שני גרם לי לחשוב שלא באמת מדובר בהתחלה עדיין.

כשנפל לידיי האלבום המלא הראשון Solstice פעלתי נגד האינסטינקט הראשוני של ללחוץ פליי ולהאזין. במקום זאת ישבתי לקרוא את מילות האלבום מהתחלתן עד סופן. הדבר הראשון שנגלל בפניי הוא יאוש (Doom Metal? כאן? לא יכול להיות), לאחריו תקווה ולאחריה יאוש נוסף. הלקאות עצמיות תוך ידיעה שאין ברירה אלא להמשיך הלאה. אובדן העצמי. למרות שהנושאים לא מתוארים לפרטי פרטים, האווירה ברורה. לאחר שידעתי למה לצפות, הוספתי גם את המוזיקה למשוואה.

וכשמדובר על המוזיקה, בראש ובראשונה יש לנקוב בשמו של דוד נרדיה האוחז בגיטרה. לאיזורי המטאל המאופיינים בעיקר בשאיפה לרעש ולכבדות דוד מביא גיטרה בעלת סאונד חד ומובן ומנגן בה תפקידים מאתגרים הרמונית. התוצאה מכירה באינטלקט של המאזינים ונותנת פרשנות וטעם אישי למטאל קיצוני עם הרבה מקוריות. התפקידים המכירים בחשיבותן של המלודיות והאווירתיות יותר מפעם גרמו לי לעצור ולהעריך.

תפקידי הבס של העמית מרובה הכובעים מתן קדר מתמיד היו ידועים במקוריות שלהם ובסירוב לעקוב אחרי תפקידי שאר הכלים באופן עיוור. גם כאן המצב דומה אולם נקודת התורפה היא הסאונד. בין אם זה המיקס, הגיטרה ששימשה להקלטה או השילוב ביניהם, התוצאה זהה – סאונד טרבלי ורזה בו הצלילים נקברים עמוק מתחת לים של דיסטורשן. הפתיחה של A Dream Never Ending ממחישה את מה שאני מדבר עליו. כששאר הכלים והשירה מלמעלה, הדבר היחיד שמזכיר שהבס עדיין שם הוא אותם תפקידים מקוריים המתבלטים בנקודה זו או אחרת.

באופן דומה גם הסאונד פחות מחמיא לדורין חיון על אף שיכולותיה ניכרות. תנו לי לרגע להתעכב על זה – בדרך כלל באיזורי ה-Black Metal בכלליות וזמרות Harsh בפרט, שירת fry דקה כמעין רעש לבן מלמעלה זה מה שנגלה שנפוץ יותר. זה פשוט מה שהאנטומיה הנשית מצליחה לגרום לו להישמע טוב יותר בקלות רבה יותר. כעוד אחת מחברות מועדון הצרחניות המוצלחות שיש לנו בארץ, גם דורין בוחרת לומר שהאמירה האחרונה שלי היא קשקוש בעודנו שומעים התפרצות באיזורי mid כבדה, עמוסה בתדרים ותוקפנית הרבה יותר. מדובר בהתפתחות מעניינת מאז ימי Zad. כשלטכניקה הזאת מגיעים מצד ההפקה דגשי סאונד באיזורים הגבוהים של הספקטרום, חלק נכבד מהיכולת הזאת לא מקבלת את הבמה כמו שהייתי מצפה. יותר מזאת, בערך כמו שהדיסטורשן קבר את תפקיד הבס, הטרבלים קוברים את ההטעמה ונעשה קשה להבין את המילים. משהו חשוב באיכות נבלע.

כשמדובר על תפקידי התופים של אסף קסימוב, אני חלוק מאוד. ראשית, באיזורי הסאונד, באופן לא מוסבר, אני נע בין "התופים נבלעים" ובין "ככה צריכים להישמע תופים". אוכל רק להניח שמדובר על רגעים שמחמיאים לכלים אחרים או על סאונד של חלקים שונים במערכת, אבל המנעד כאן רחב. גם כשנעסוק בתפקידים תוכלו לקבל ממני כמה תשובות. אם אנסה לפרק לגורמים את כל ההוצאה אגלה שה-Blackened Death Metal שהציג ה-EP הוא אפילו כבר לא קצה הקרחון. יש כאן מלא Doom Metal בואנו Sludge. יש כאן Hardcore. השירה הנקייה הרודפת מזכירה איזורי Alternative ואפילו Grunge. אם תעקמו לי את היד מאחורי הגב אקרא לזה Post Black Metal בלית ברירה. העניין הוא שאסף גם הוא לא טמבל והיכן שחבריו להרכב מראים ורסטיליות הוא דווקא בוחר להישאר באיזורים סולידיים וממוקדים בתפקידים שפחות יוצאים לחקור את מערכת התופים. מחד, לאלבום שיכול להיות מקוריות מתפרצת מכל כיוון קצת חבל לקבל נספח רביעי "מופנם". מאידך, אסף הוא המבוגר האחראי שמוודא שהיצירה לא תברח לכל הכיוונים ללא שליטה. בסופו של דבר, נראה שכפרפרזה על פרויד, לפעמים תופים הם רק תופים וזה בסדר.

סך הכל הייתי אומר שבעוד שהסאונד פחות מתיישב עבורי, לא בטעות הלהקה הוחתמה ב-Satanath ומובן מדוע הוזמנה לנגן בפסטיבל Brutal Assault לצד ענקיות במטאל. אלבום הבכורה שלה דומה הרבה יותר למה שציפיתי לקבל והוא מבטא שפע של מוזיקליות ושל רגש מתפרץ מצד מוזיקאים חריפים תוצרת כחול לבן. גאווה לכלול אותו כחלק מרפרטואר המטאל הישראלי.