Star One – Victims of the Modern Age

הגאון השוודי Ayreon חוזר עם הרכב הצד שלו, אעלק, באלבום חדש שהעלה את רף הציפיות בחודשים האחרונים למקסימום. למי שלא מכיר, Ayreon הוא שם הבמה של Arjen Anthony Lucassen, ויש כאלו שמוכנים ללכת צעד נוסף ולומר שזה בעצם שם ההרכב שלו, למרות שמעולם לא היה לו הרכב בצורה הברורה, כפי שכולנו מכירים את המשמעות – בכל אלבום שלו עד היום, Ayreon הביא מספר רב של נגני אולפן וסולנים שונים, לצורך הקלטת אופרות רוק ומטאל מושקעות, שחלקן הגיעו למעמד של יצירות מופת, לעיתים אפילו בצדק.

חובבי הפרוגרסיב מטאל הסימפוני יכולים לספר בנאמנות על Into the Electric Castle ו The human Equation, שתי יצירות פרוג מרתקות ומלאות ניואנסים, שהפכו את Ayreon לאחד היוצרים המוערכים והמסקרנים בעולם המטאל המודרני. בכל פרויקט כזה, הוא אסף חבורה מרשימה של שמות מוכרים, וסיפר סיפורים מורכבים, משופעים בסגנונות משתנים, כשמעל מרחפת רוחו של הפרוגרסיב רוק והמטאל. בין לבין, הוא הספיק גם להקליט אלבום כפול בשם The Universal Migrator, שהציג את היכולת שלו לזגזג בין הסגנונות השונים של הפרוג, כשאחד מהם היה אלבום פרוג רוק אווירתי ומרגש, והשני היה אלבום פרוג מטאל עצבני ומכוסח.

ויש גם את Star One, מה שהחל בתור פרויקט צד בשיתוף הסולן האגדי Bruce Dickenson, והפך במהרה לאלבום מרשים וכבד, כשאת עמדת הסולן מאייש Russell Allen, סולן Symphony X, שהולך ומקבל מעמד קאלט כאחד מהסולנים הגדולים במטאל, לאלו מכם שמוכנים ללכת רחוק יותר מ Maiden ו Skid Row. האלבום הראשון יצא ב 2002, והיה מעין הפוגה מבורכת מהפרויקטים העמוסים של Ayreon עד אז, מעין מנוחת הלוחם שהציגה אותו בתור גיטריסט וקלידן ב"הרכב", כשבעצם כל המילים והלחנים היו פרי עטו. אבל ניתן לבחור את ליהנות מחמת הספק, ונניח שהיה מדובר בלהקה לכל דבר.

לאחר יציאת 01011001, הפרויקט השאפתני האחרון ש Ayreon שחרר, הדעות היו חלוקות במקצת על איכות הפרויקט והיכולת של היוצר להמשיך את הרצף המושלם שלו עד כה. מאז פרץ לתודעה הציבורית, Ayreon הצליח לנפק יצירות מאתגרות אחת אחרי השנייה, עם מגמת שיפור ברורה, אבל הפרויקט הנ"ל לא היה מוצלח כקודמיו. ואם זה לא הספיק לדיון האינסופי, הנה מגיע האלבום השני של Star One, ומוסיף שמן למדורה – שלא בכוונה.

נכון נכון, מדובר בפרויקט צד של הבחור, ובעל קו מוזיקלי הרבה יותר פשוט וברור מאשר הפרויקטים ה"רגילים" שלו (לקרוא לאלבום של Ayreon רגיל זה כמעט עלבון). ונכון, כחלק מ"להקה", Ayreon לוקח צעד לאחור, ומתעסק רק בהלחנה ונגינה, ולא רק בהפקה, כתיבת קונספט וכיו"ב. אבל אתם יודעים בדיוק כמוני, שזה בפירוש לא נכון. Ayreon הוא היוצר, היוזם, היולד, הוא הכל. ואם מישהו מוכן להתווכח, הוא מוזמן להאזין ל Victims of the Modern Age, שכולו אלבום של Ayreon, מתחילתו ועד סופו, ומאופיין בכל המוטיבים שאנחנו רגילים לקבל ממנו – כמה סולנים, כל אחד מגלם תפקיד אחר, שירים מורכבים ומאתגרים, והרגשה ברורה של קונספט לאלבום, גם אם הוא לא ברור עד סופו.

והבעיה הכי גדולה ובסיסית היא שמדובר באלבום חסר השראה, לא פחות. ועל נקודה זו ראוי להתעכב לרגע: אם אתם מחפשים אלבום מטאל איכותי, מורכב אבל לא יותר מדי, עם סאונד מעולה ולחנים חזקים, הפקה טובה, וביצועים ווקאליים מהשורה הראשונה – אין ספק שזה האלבום בשבילכם, ותרגישו חופשי להביט בציון שניתן לאלבום (שם בצד שמאל. מתחת לרשימת השירים. נו מה, אתם לא רואים?), ולשנות אותו לחמש – לא פחות. אבל אם אתם חובבי Ayreon שמחפשים את הפרויקט המטורף הבא שלו, ומוכנים להתמסר לגיטרות והקלידים האכזריים שלו, לשבת בחושך שעה ורבע ולשקוע בעולם מוזיקלי עשיר וסוחף ועוד סופרלטיבים מרשימים אחרים – זה ממש לא האלבום שחיכיתם לו.

Ayreon מציג כמה שירים טובים באלבום הזה – שיר הנושא מעולה, עם ריף קטלני שסוחף אותו קדימה, ביצועים מבריקים של Russell Allenn, וסיום מרגש. Human See, Human Do הוא שיר לא טיפוסי בעליל ל Ayreon אבל שיר מעולה – פתיחה פאנקית (פ' מודגשת), ריף שוחט המלווה בבס אגרסיבי, ביצועי תופים מעולים, ואפילו ציטוט מרגש מ"כוכב הקופים" בתחילתו. It's Alive, She's Alive, We're alive הוא חתיכת שיר מעולה – עוד ריף מעולה שסוחף את השיר, קלידים מעולים לכל אורך השיר, שמעניקים לו אווירה מאד קולנועית, למי שאוהב את סרטי האימה הקלאסיים של שנות השלושים והארבעים. לרגעים אפשר אפילו להרגיש את רוחו של Lane Staley מרחפת כהשראה לתפקידי השירה בבתים.

אבל לעומת השירים המעולים הללו, האלבום נפתח בתרועה חסרת השראה, עם אינטרו מיותר, ושני שירים חלשים ואפילו קצת משעממים. בהמשך האלבום, Cassandra Complex מצליח להביך במעט, עם הפזמון האייטיזי שלו והאווירה המאושרת מדי של השיר. 24 Hours הוא פשוט שיר לא טוב, ואין דרך אחרת לנסח זאת. שיר הסיום של האלבום, סאגה באורך כמעט 10 דקות בשם It All Ends Here, לא מצליח לשפר את הרושם, ומרגיש כמו שיר חצי אפוי ש Ayreon לא סיים לכתוב עבור האלבום הבא שלו.

בשורה התחתונה, מדובר באלבום שמצליח לאכזב את חובבי Ayreon, אבל כפי שציינתי לעיל, אלו מכם שלא מכירים אותו / לא מחפשים לחפור במורכבויות ורוצים ליהנות ממטאל משובח ימצאו נקודות הנאה באלבום. אין ספק שמדובר בחימום כלים עבור Ayreon, והאלבום הזה מכיל המון רמזים לכך שהוא מתחיל לעורר את המנועים שלו לקראת הפרויקט הגרנדיוזי הבא שלו. בינתיים, אנחנו יכולים להסתפק ב"להקה" הזו, בביצועים המרשימים של Russell Allen (זה הזמן לגילוי נאות – מעולם חיבבתי את השירה שלו יותר מדי, אבל קשה להתעלם מהיכולת שלו), ובהפקה המרשימה שמציגה סאונד באמת מעולה. לפעמים, זה כל מה שצריך. ולפעמים, המרק הוא סתם תירוץ.