Static-X – Cult Of Static

קשה לא להעריך את Wayne Static, או בשמו האמיתי Wayne Richard Wells. הבחור בעל השיער הזקפתי ממשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות – כלומר מטאל תעשייתי אגרסיבי – כבר חמש עשרה שנה, והוא כבר בגיל המופלג של 43. עם כל זאת, הוא לא מתפשר בכלום – המטאל שלו כבד, אגרסיבי, לא מתפשר, ולמרות שהלהקה שלו משויכת בעיני הרבה אנשים לכל גל ה-"נו מטאל" שקיים כבר למעלה מעשור, איכשהו הוא שורד ומוציא כבר אלבום שישי, ועוד בלייבל מיג'ור כמו Warner, לא פחות.

את Static-X הכרתי כבר מאלבומה הראשון, Wisconsin Death Trip, אלבום שיצא בתקופת הנו מטאל לצד אלו של להקות כמו Korn ורבות אחרות. העובדה שהוא יצא בלייבל גדול משוייכת לכך שחברי הלהקה נראו מתאימים לגל המטאל ההוא והמוזיקה אכן ערבבה גם גרוב ואלמנטים אלקטרוניים – כל זה יכול היה מיידית להתאים את Static-X לצד להקות כמו Linkin Park, אבל האמת היא שהשורשים של הלהקה היו תמיד מונחים בלהקות כבדות יותר, כמו Ministry והמטאל התעשייתי שלה, זה שמורכב מקצבים תעשייתיים, ביטים אלקטרונים וריפים קרים וחותכים, כשעל הכול מונח קולו דמוי הנהמה של Wayne, שעטה עוד אגרסיה על הלהקה.

Static-X המשיכה בדרכה כשרק אלבומה השלישי, Shadow Zone, מתפשר קצת, הגסויות הושמטו, שירה מלודית דמויית Korn הוכנסה, קלידים קצת רכים יותר עורבבו בשירים הכבדים, בקיצור – זה היה האלבום הכי "נו מטאלי" של הלהקה. באלבומים שהגיעו לאחר מכן הלהקה די ירדה מכל ניסיון להיות מלודית במיוחד, כשגם האלבומים Start A War ו-Cannibal די שיעממו אותי, נראה היה שיש ל-Static-X נוסחה קבועה, חד גוונית ולא מחדשת שעליה פשוט חוזר Wayne אלבום אחרי אלבום, ובשמיעה ראשונית גם Cult Of Static נשמע כאילו הוא חוזר בדיוק לאותה תבנית – ומבחינה מסוימת, זה נכון. מה שהבנתי לראשונה הוא שזה לא Wayne שלא יודע לכתוב שירים אחרים, הוא פשוט לא רוצה.

הבחור יוציא עוד אלבום, לא מתפשר, לא מלודי בעליל, לא רך בשום צורה שהיא, ובכל זאת הוא יוציא אותו בלייבל ענק, ימכור ממנו המון (זה האלבום הכי מוכר של הלהקה מאז אלבומה השני), ואפילו יקצור שבחים. יש משהו קונה מאד בכך שהוא ממשיך להנפיק שירים כמו "Lunatic", "Hypure" ואחרים – שנשמעים כמעט זהים אחד לשני והשירה שלו נמצאת על גבול הגראול והריפים שלו פשוטים וכבדים – ובכל זאת הוא מצליח למכור את זה להמונים. מעט הגיוון שיש באלבום הזה מגיע מריפים יותר אלטרנטיביים שמחברים את אלו התעשייתיים, ואולי שימוש גדול יותר בגיטרת ליד מצוינת, שמתעלה על עצמה ב-"Lunatic" הפותח כי מי שמנגן שם הוא Dave Mustaine איש Megadeth, אבל בכל האלבום עושה עבודה טובה מאד.

אם לחלוק משהו עם הקוראים, מעבר להרבה דברים האלבום הזה מזכיר לי במשהו את סצנת המטאל האלטרנטיבי של תחילת שנות התשעים, כשלהקות מטאל שחידשו ושילבו מוזיקה עדכנית יותר זכו לאותה הערצה ואהבה בעיני אנשי ה"אולד-סקול", ולא ללעג שזוכה לו המטאל המודרני היום והרכבים כמו Ministry, Prong ו-Misery Loves Co. שבין השאר שילבו מטאל עם מוזיקה תעשייתית וגם גרוב, ובכל זאת הצליחו לעשות אלבומים כבדים ובלתי מתפשרים. זה מה ש-Cult Of Static מזכיר לי יותר מכל, וזו הסיבה – למרות שהוא קשה, למרות שהוא לא מגוון – שאהבתי אותו.