Stella Maris – Searching For The Sun

מדהים, האלבום הזה, החדש של להקת המטאל \ הארד רוק הישראלית הוותיקה Stella Maris הוא משהו שחזיתי שיקרה לפני חמש עשרה שנה בערך. אלבום כבד, כבד באמת, ובשפה האנגלית. זה קרה אחרי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי שייקח לה, אבל טוב מאוחר מאף פעם לא.

למי שלא ממש מכיר, הנה תקציר של הלהקה. סטלה מאריס (אז היה השם בעברית) קמה ב-1990 בחיפה, הסולן שלה בזמנו מוכר יותר היום מתחום המוזיקה הים תיכונית לייט – פבלו רוזנברג המחייך (הידוע גם בכינויו ה "ג'וקר הארגנטינאי"). למרות שהיא הוציאה אלבום בכורה קליל יחסית, שכל השירים בו היו בעברית, היה ברור למי ששמע אותו כי מתחת לפני השטח יש להקת הבי מטאל של ממש שרק מחכה לצאת. אני חייב להודות שגם הקול של רוזנברג וגם העובדה שהשירים היו בעברית עבדו אולי לטובת השמעות כל שהן ברדיו, אבל הרחיקו אותי מהלהקה כמו מאש, אני לא יכול לשמוע מטאל בעברית.

באלבום השני שנקרא "השער נפתח", הלהקה כבר התקדמה למשהו מעניין יותר. את האלבום הפיק כריס טנג'ארדיס, מפיק בריטי שברזומה שלו יש אלבומים כמו Painkiller של Judas Priest, וגם כאלו של Thin Lizzy ו-Black Sabbath. האלבום גם הלך לכיוון קודר יותר וגם כבד יותר, והוא כלל את הבלדה "נר על החלון", שאותה ביתרו, שחטו וביצעו בה מעשה סדום לאחר המוות בתוכנית "כוכב נולד".

לאחר מכן עזב רוזנברג לייבב עם שלומי שבת וחבר מרעיו והלהקה פנתה לשדות זרים כמו דודו אסרף ומני בגר, ובעצם נעלמה מהתודעה הציבורית.
בשנים האחרונות יש תחושה של קאמבק לסטלה מאריס, עם סולן חדש בשם רמי שלמון, הופעות רבות והופעת חימום זכורה לטובה בהופעה של מרטי פרידמן במועדון התיאטרון. מההופעה ברור היה כי לא רק שלהקה עדיין יש דופק, אלא גם כי היא מצאה את עצמה הרבה יותר טוב מבעבר, היסודות הכבדים בלטו יותר, שלמון הוא סולן מצוין ובעל נוכחות בימתית חזקה, וברור כי הם נהנים ממה שהם עושים.

האלבום Searching For The Sun הוא בעצם אלבום לא חדש לחלוטין, שהוקלט עוד עם הסולן הקודם דרור לוקץ', סולן שמוכר בעיקר בגלל הקאברים שהוא עשה בהופעות רבות עם אנשים כמו ארז נץ. האלבום כולו מוקלט באנגלית, ומופק לעילא ע"י טנג'ארידס, שבשנים האחרונות לא היה פעיל במיוחד, ושמו קפץ לאחרונה בגלל שהפיק את הקאבר שעשו Biomechanical הבריטים ל-"The Painkiller".

אז איך התוצר? קודם כל הוא טוב, אפילו טוב מאד, כל זה אם אתם בראש מסורתי מבחינת המטאל שלכם. זה שילוב של הבי מטאל אמריקאי משנות השמונים בסגנון Dio עם לא מעט הארד רוק מאותה תקופה, כשבגיטרות כן ניתן לשמוע עדכניות מסויימת. בכל מקרה זה לא למי שמחפש אגרסיות של דת' או להבדיל ניו-סקול, זה למסורתיים יותר בינינו (וכוונתי לא למי שמסובב תרנגולות בימי כיפור).

האלבום נפתח עם שיר איטי יחסית וכבד, שוב קריצות ל-Dio. העוצמה מגיעה מריף גיטרה מצוין, מקצב רועם של התופים \ בס, וכל היסודות נשמעים מעולה כתוצאה מהעבודה המשולמת של טנג'ארידס. לוקץ' הוא סולן חזק שמלבד שלמון היה הדבר הנכון ביותר ללהקה מכל אלו ששרו איתה. קול קצת צרוד, עם הרבה ריאות, ואפילו המבטא הישראלי מוחבא היטב, כמעט בלתי מורגש. הניסיון והיכולת של חברי הלהקה כמוזיקאים מורגשת היטב, וגם אם זה לקוח ישירות משנות השמונים, זה פשוט עובד.

השיר שאחרי, "The Flight", הוא שיר הארד רוק קליל ושמח יחסית, השירה הקצת חד גונית כאן שמבוססת על רפטיציה של המילים קצת מטרידה. אבל המוזיקה של השיר כן סוחבת אותו. השיר שאחרי "9 Seconds", הרבה יותר טוב, שוב מקצב נמוך יותר, ריף עוצמתי, תחשבו קצת לכיוון Dehumanizer של Black Sabbath רק עם קלידים גרנדיוזים להאדרת הדרמה.

"Do You Know What I Mean" הוא עוד קטע הארד רוק המנוני ומאד אמריקאי, ריף 80-יז זורם ומקצב סוחף. זה מיושן, אפילו ארכאי, אבל זה ענק. למי שאוהב את הסגנון זה לא יכול לבוא יותר טוב, תחשבו Crossfire רק בלי הגלאם, פשוט הארד רוק קצבי וטוב.

השיר "From The Gates" שמגיע עם מקצב כבד ותחושות של Dio הוא גם שיר מוצלח, אבל השוס מגיע בדמות "Spirits Of War", אולי השיר הכבד ביותר ששמעתי מהלהקה. ריף סוחף ומקצב כבד מספיק כדי להזכיר Jag Panzer או פאוור אמריקאי וותיק אחר, השירה של לוקץ' יושבת פה בול והוא מצליח להכניס בה הרבה כוח. יש גם מקהלת קולות רקע קלאסיים וליד וואה-וואה מרטש של ניק מילר, ללא ספק אחד הגיטריסטים הטובים שיש בארץ. אתם מבינים? כשהלהקה שרה בעבר על נרות על החלון זה מה שאני פנטזתי שהם צריכים לעשות.

זה ממשיך טוב, "And Life Goes On" נשמע אמריקאי עד כמה שאפשר בלי דגל של ארה"ב מבצבץ מהתחת, קעקוע של ברוס ספרינגסטין על היד ועוגת תפוחים מסביב לאבר המין. זה שקט, אפילו בלדה, אבל זה לא קיטש מעצבן ונמרח, זה רוק אמריקאי מנוגן טוב, מופק טוב, והשירה המוכפלת של לוקץ' יושבת על זה בול. "Anticipation's Electric" הוא עוד המנון הארד רוק שמח וחביב,(שכתוב לא נכון בשמות השירים) והאלבום נסגר עם הבלדה הקיטשית והדביקה שממנה פחדתי לכל אורכו. לפחות היא הגיעה רק בסוף.

אז לסיכום, אם בערב של בירה, ג'ק דניאלס והבי מטאל טוב אתם חושקים, Stella Maris (באנגלית) היא הפסקול שתרצו כליווי. חבריה אולי אולד-סקול, אבל בכושר מצוין. למרות שהעטיפה של האלבום נראית איך שהוא ישראלית, ולמרות שהוא נגמר בבלדה בשם "Jenny", בכל מה שקשור לתוכן שלו – זה מוצר איכות של ממש. לקח כמעט 20 שנה עד שההרכב הזה הוציא את האלבום שלדעתי היה בו כל הזמן, אבל עכשיו כשזה הגיע זה השתלם. הם הלהקה הכי אמריקאית שיש לנו וגם אחת הטובות.