Steve Von Till – A Life Unto Itself

באחד הביקורים האחרונים שלי אצל אלון מקמע שמהכיר לי הרבה דברים טובים לאחרונה הוא שאל אם שמעתי את החדש של Steve Von Till. עשיתי לו "אה לא.." ואחרי כמה שניות של בושה גם הודתי שפרט לזה שהשם שלו מתחרז עם טיל אין לי מושג מי זה. "מה אתה לא מכיר? הוא הסולן של Neurosis ויצא לו אלבום סולו חדש". אז אחרי רגע של בלבול וההבנה שחוץ מ Scott Kelly שמייחצן את עצמו הרבה יותר טוב הקול שאני מכיר כל כך טוב מ Neurosis הוא של אותו Steve וכבר בהאזנה הראשונה הרגשתי בבית. מעולם לא פגשתי את הבן אדם מימי, הקרבה הפיזית האינטימית הכי גדולה שהייתה לנו היא אולי מבט אחד לשני בהופעה ב Hellfest לפני שנתיים שגם ממנה יצאתי מוקדם ועם זאת כל פעם שאני שומע את הקול שלו אני מרגיש שאני שומע סיפור מפי מכר ותיק. למעשה כל מי שצלח לעומק אלבום כל שהוא מ Neurosis יחלוק איתי את אותה הרגשה

כמו שכבר ציינתי זה אינו אלבום הסולו הראשון של Von Till שכבר הוציא 4 אלבומי סולו של ממש, כמה אלבומים עם הפרויקט Harvestman ואלבום אחד עם Tribes of Neurot וכמובן האלבומים שהוא הוציא עם Neurosis כשהאחרון שבהם בשנת 2012 די דומה לחומר הנוכחי בהרגשה שהוא מעביר. המוזיקה שהיא בעיקרה מעין פולק גיטרות די מינימליסטי ואפל שמכילה את הקול העמוק והנוגע של Von Till כשהפעם מתלווים אליו Jay Kardong שמנגן ב Padel Steel(מעין גיטרה המורכבת על שולחן, מי שיודע את השם העברי של זה מוזמן להעיר את עיני ואוזניי), הכנר Eyvind Kang, הפרקשיוניסט Pat Schowe כשעל העטיפה והעיצוב אמון איש ISIS המולטי מוכשר Aaron turner. אבל יסלחו לי כל חברי ההרכב המוכשרים, וגם Von Till עצמו שמנגן פה גם גיטרה וסינטייזר בין שלל כשרונות הרכש שהביא איתו לנגן. אבל מבחינתי הכל מתגמד אל מול המילים הכל כך פיוטיות ש Von Till מספר לנו בקול המהדהד שלו.

באלבום הסולו החדש שלו וכדרכם של סולני Doom-Sludge אחרים החליט Von Till על גישה מינימליסטית. יש פה את הרגעים המהורהרים שמלווים את האלבומים האחרונים של להקת האם, אבל לא תמצאו פה את המאסה והכבדות שלהם, לא איך שאתם מכירים אותם בכל אופן. המינימליזם המכוון השורר באלבום הזה משרת אותו היטב. מהרגעים הראשונים של In Your Wings אנו צוללים אל תוך תהיות הנפש ואל העולם הנפרד שבו האלבום הזה מתקיים. אנו שומעים את המספר/הטרובדור והמנחה שלנו מספר על מסע ליער, אהבה ורצון לתחושת שייכות. קשה לי לראות איך בן אדם כל שהוא יכול להשאר אדיש כש Von Till מהדהד בשורות כמו

In Your Wings, In Your Light/In Your Dark, All is Right

לאחר שנרגענו משיר הפתיחה האמוציונלי ממשיכים אל שיר הנושא היפה/מכוער של האלבום קנה אותי משמיעה ראשונה. הוא מכיל לצד רגעי גיטרה חמים ומלטפים פזמון שמרסק בעדינות שכמעט ונותן רגע מכסח ראשון באלבום הזה כש Von Till מבקש משמעות במצבה שלו. האבדון שלו הוא הגאולה שלנו, כשבסיפורים שלו הוא מחפש את עצמו, מחפש אותנו ובהמון רגעים של חסד מוביל את הלב למקומות שהם גם עצובים וגם יפים בטירוף.

השיר השלישי דווקא לוקח לטריטוריות היותר מוכרות של SVT וולמרות שהוא לא נופל מאחיו לאלבום דווקא ברגעים שבו זה מרגיש שאנחנו בדמו/גרסה אקוסטית של Neurosis ואני קצת מאבד עניין.

Night of The Moon הוא שיר שתורגם מפואנטה גרמנית בעלת אותו השם ונסיון לעשות משהו קצת שונה ויותר אלקטרוני אמביינטי ולצד סמפלים וגיטרות חשמליות הוא מכיל משהו טיפה יותר פסקולי ודווקא בו מרגיש שהשירה קצת נבלעת באוירה המהורהרת של השיר.

הקול הסדוק שמברך אותנו ב Birch Bark Box מחזיר אותנו אל תחילת האלבום וגם פה SVT נושא את השיר בגאון בזכות הקול הענקי שלו שלפני שני שירים ליטף באהבה ועכשיו נשמע בעיקרו שבור מסיגריות ותסכול.
אנחנו כבר קרובים לסוף ולמעשה Chasing Ghosts בכיף יכל לסיים את האלבום הזה. אחרי כל הסבל שבשיר הקודם הוא מעין אתנחתא יותר רגועה. בחלקו אוירתי ואינסטרומנטלי עם פסנתר שמלווה בחינניות את הכינורות והקול שלו שקצת נשמע מבויש פתאום ליד כל האוירה המתוזמרת הזאת. יהיה מה שיהיה יש פה ריח של סוף.

והנה רגע אחרי השיר שנשמע אחרון מגיע הרצועה שסוגרת את האלבום באמת ומצדיקה בכל דקה את התואר הזה יותר מכל שיר אחר באלבום. החלק האחרון במסע כשאנחנו חוזרים אל היער מהשיר הראשון. בשיר שבחציו הראשון הוא מעין קינה חצי ממולמלת ומבוישת ובחציו השני הוא מעין המנון גוספל מקולקל שמלווה בתוף מרים או פרקשן אחר ברקע. אני מוכן להשבע שזה נשמע קצת כמו "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" מתפילות יום שישי. קשה לי לדמיין את זה אחרת מאשר המנון דתי סוחף כשאני יכול ממש לדמיין את SVT מוביל את קהל מאמיניו להטבלה בנהר שליד האבן שעליה הוא חרט דברים…

אחרי המנון היחיד המטורף הזה שנבנה לו לאיטו מגיע לו באמת סופו של האלבום, ואני באופן טבעי לרוב ניגשתי לשמוע אותו שוב.

קשה לי לשפוט את יצירת הסולו של SVT במונחים של אלבומי מטאל קונבנציונלים ולמעשה גם לא הרגשתי צורך עד עכשיו. בעיקר כי הוא לא. הוא פיסת יצירה אישית ומרגשת של יוצר מוכשר שנותן פה הצצה למקומות היותר אישיים, קודרים, מפויטים, מבולבלים ולעתים מסויטים שעושים אותו למי שהוא. זה ממש לא אלבום לדפוק איתו את הראש, אולי את החיים או הנשמה אבל הדבר הכי כבד פה זה הקול העבה של וון טיל שמוכר לרובכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים. אז אם אתם מעוניינים לשמוע משהו Laid Back, פיוטי ועמוס ברגש צפוי לכם האזנה מעולה. ממש לא לכל אחד, אבל אם נכנסתם לזה כמוני, תמצאו את עצמכם חוזרים לאלבום הזה שוב ושוב וכל פעם מוצאים בו משהו חדש כשהשירים שלו ילוו אתכם זמן מה. בנימה אופטימית זו אחזור לשמוע אותו שוב ואצטער ש SVT לא לימד אותי מוקדם יותר על החיים כי אין לי ספק שיכולתי ללמוד יותר.