Still Remains – The Serpent

ז'אנר המטאלקור הוא ז'אנר שהגיע למיצוי. כה אמר טרנט רנזור בעצמו לראיון ב7 לילות בידיעות אחרונות ממש לפני שבועיים או משהו. כדי להכניס אוויר חי לביצה מלאה באוויר מת צריך מישהו שיש לו המון רוח במפרשים. רודראנר שמה את האצבע שלה על Still Remains הצעירים, ונותנת בהם ביטחון מלא.

באלבומם החדש, מנסים Still remains להוכיח לעולם שהם לא רק נמנעים מהמגמה שנקראת "המפלה שבאלבום השני" – אלא גם מצליחים לשלוח מחושים ארוכים גם אל המיינסטרים בשירים מלוקקים ואופנתיים בתרבות הרוק-פופ של אמריקה יותר מבעבר, ובמקביל, לחזק את עמדתם עמוק בעולם המטאל. בלתי אפשרי, לפי הספר, אבל זוהי מגמה שרחוקה מלהיות חדשה.

Trivium הוכיחו שנה שעברה שלא משנה מה תנגן – אם השם שלך הולך לפניך, גם אם לא נותרה בך טיפת מקוריות – המוזיקה כבר לא צריכה לדבר בעד עצמה. Trivium אינה הצלחה חד פעמית של רודראנר בנושא. גם Machine head הצליחו, אבל בצדק, למלא חלל עצום שנוצר בין הגדרת הז'אנר לבין מה שהם אמורים בעצם להיות. מובילים מוזיקליים.
אז אולי Machine head מובילים מוזיקליים, ואולי Trivium מעדיפים להשמע כמו Annihilator ו-Metallica מאשר להשמע כמו Trivium – אבל Still Remains, רק באלבומה השני, מנסה כבר לשנות עולמות. זה פוגע בה לעתים רחוקות ביצירה שהיא אינה רציפה באיכותה, אבל כמו כל מטאליסט טוב – אנחנו מאזיני המטאל מצליחים לברור את השירים המוצלחים יותר מתוך המלאי, ולהנות ביחוד מהם.

באלבום המדובר יש ממה ליהנות. אם נדלג על הפתיח האווירתי שנושא את שם האלבום עימו, שבו הקלידים והסינטיסייזר מרחפים בין ריף אחד לחברו – השיר הפותח, The Waxed Walls Of An Empty Room בהחלט מקבעים את הז'אנר בחזרה לגבולותיו. יש פה גראולים, יש פה ריפים של דת' מלודי, יש פה קטע ברייקדאון שהפך למסורת, עבודת גיטרות מובילות מרשימה ופזמון נקי ומרגש. נוסחתי אך עובד, שהקלידים של הקלידן בן מרחפים מעל הכול ונותנים למוזיקה הכבדה מן תחושה קטיפתית הולמת בקושי – אבל מעניינת ללא ספק.

איפה שההצלחה באמת בוקעת מ-Still Remains – זה דווקא איפה שהם מנסים יותר ממה שהם מסוגלים, ולמרות ששומעים את זה, הגחמה לבצע את הבלתי יאומן – כמו שיר MTV2 פשוט ולעניין, כמו השיר Stay Captive דווקא מצליחה להם. אמנם אין בה הרבה אלמנטים מטאליים, ואפשר בקלות לשים אותה לצד להקות כמו Lostprophets או Fallout boy – אבל מדי פעם שהריפים הכבדים נדחסים פנימה כדי להזכיר לאיזה אלבום שייך השיר, למרות הצ'יזיות, אפשר לזרום עם זה ולהנות למרות הכול.

יש באלבום לא מעט עבודות גיטרה, שירה ומלודיות כובשות שמשתלבות ביחד – שראויות כולן לציון טוב. אני אפנה אתכם לשירים כמו Anemia in your sheets ו-Dropped from the cherry tree בשביל המלודיות הכובשות – אבל אם אתם רוצים שיר באמת כבד, חכו שסוף האלבום יגיע. אחרי שיאו המרגש של האלבום בשיר Sleepless nights alone, בלדת רוק-מטאל-אימו שעושה את עבודתה כיאות, העניינים נהיים אפלים וכבדים יותר לקראת קיצו של הסיפור. An undesired reunion הוא מהלומה שמחזירה אותנו לאלבום הקודם, Of love and lunacy המוצלח, אך השיר החותם את האלבום, Avalanch הוא בהחלט פיסת הפאר לדעתי. מדובר בשיר דת' מטאל לכל דבר, דאבלים וריפים שלא יביישו את Decapitated, ובכלל אפשר למצוא דמיון רב בין שיר זה לבין השיר של החבורה הפולנית הנקרא Spheres of madness. נכון שהקלידים, הפזמון הפתוח והאקורדים המאז'וריים נותנים ארומה קצת מתרוממת לקראת הסוף – אבל עדיין מדובר ביצירת דת' מטאל מלודית מוצלחת במיוחד.

אז אין ספק, אין נביא בעירם של Still Remains – אבל יש בהחלט אלבום מוצלח לחובבי הז'אנר. אלה שמחפשים את המטאלקור שלהם מתובל במעט מצב רוח טוב, מעט אימו, מעט פוסט-גראנג' ולא מעט מלודיות פופיות – יכול להתרפק על האלבום החדש The Serpent כאילו אין מחר, כי ההפקה הנוצצת והעטיפה האמריקאית לכל דבר – גם מבחינת העיצוב, בה נחש אורב לביצה החתומה בפסוקי עבר, וגם מבחינת הטעם שהאלבום משאיר בפה – אפשר בקלות לומר שהוא נועד לענות על צרכי כל חובב רוק כבד ופוסט-גראנג', וביחוד מטאלקור- באשר הוא. אבל – אלה שמעדיפים להעמיק אל תוך הז'אנר בפחות התרוצציות משתי הקצוות של הקשת בנושא – אמליץ גם על אלבומם הקודם – Of love and lunacy שהציג ארסנל שירים כבד יותר בממוצע וגם אחיד יותר מבחינת חומר.

סה"כ, עד שיש להקת מטאלקור שמעזה לעשות קצת אחרת, לא הייתי פוסל את האלבום, אלא אם ממש הז'אנר עושה לי בחילה.