Stream Of Passion – The Flame Within

Stream Of Passion הוקמה על ידי Arjen Anthony Lucassen, הלא הוא Ayreon, ו-Marcela Bovio, המוכרת לנו מהאלבום The Human Equation של Ayreon. את האלבום הראשון של הלהקה, Embrace The Storm, שיצא בלייבל Inside Out, כתב Lucassen כשהוא נעזר באינטרנט על מנת לתקשר עם הנגנים האחרים, הגרים במרחק ניכר זה מזה. האלבום הנוכחי נחתם בלייבל Napalm Records, כאשר מהלהקה המקורית נשארה רק הסולנית – כל שאר הנגנים הוחלפו בנגנים גרמנים על מנת להתגבר על סוגיית המרחק הקודמת, שכן עם כל הכבוד לאינטרנט אין כמו עבודה פנים אל פנים.

לאחר התייחסות ללהקה כ-"פרוגרסיב מטאל" והקשר ל-Ayreon – שלמרות שלפרוייקטים שלו לא הצלחתי להתחבר במיוחד, אבל תמיד אמרתי ש-The Human Equation יום אחד יתפוס אותי לא מוכנה, ציפיתי למשהו אחר מהאלבום הזה. זה נכון שאת Ayreon קצת קשה לי לאכול, מצב שאני די בטוחה שישתנה ביום מן הימים – אבל לפחות המוזיקה שלו קרובה לליבי בצורה מסויימת. אני מסוגלת לזרום איתה. תקוותיי מ-The Flame Within לעומת זאת – התבדו. האלבום הינו גותיק מטאל מן השורה, לפי הספר.

Marcela, שגם מנגנת בכינור, מקבלת כאן את רוב הבמה: קולה מתקתק ונעים לאוזן, וניתן להבין מדוע היא ניצבת במרכז הלהקה. כנראה שהשינוי התפיסתי הגיע לאחר עזיבת Arjen, והלהקה אינה מתיימרת להיות פרוגרסיב כלל. בגדול, היה לי נחמד להקשיב לאלבום כמוזיקת רקע בזמן נהיגה, אבל מכיוון שאני לא חובבת גדולה של להקות המתהדרות בקול נשי נקי וגבוה, ועוד פחות חובבת של הז'אנר ובלשון המעטה, לא הקדשתי לו תשומת לב מרובה. חובבי Epica וכדומה בוודאי יתלהבו יותר ממני.

ייאמר לזכות The Flame Within שהשירים בו אינם ארוכים או מעיקים. בוא נגיד שאם את Within Temptation למשל אני מתעבת – את הלהקה הזו דווקא יכולתי לשמוע בלי בעיה, פרט לכמה יציאות שצרמו לי באוזן כגון "In The End" שנשמע כמו ניסיון סטייל Evanescence להכנס ל MTV. מה שבעיקר הפריע לי היא הנוסחאתיות בשירים: פתיחה מבטיחה של גיטרות ודיסטורשן או של פסנתר שקט, ליין רגוע בו Marcela במרכז, שוב עליה לצורך הפזמון וחוזר חלילה. לא מצאתי שיר הבנוי בצורה מעניינת יותר או ליין המנסה לשבור מוסכמות. הייתי שמחה לשמוע התפרצות קדימה של כלים, או חוזק ווקאלי שכל כך חסר לי בז'אנר בכללותו.

אין לי בעיה עם ליינים רכים על גבי מוזיקה שקטה – כל עוד הם מאוזנים על ידי התפרצות רגשית על המיקרופון (ולאו דווקא באמצעות הגברת הדיסטורשן), וכאן זה פשוט חסר. בכל שיר הכל נמצא על גבי אותו Level רגשי, ללא עליות או ירידות אמוציונאליות פרט להלך הרוח המלנכולי הרגיל. למשל, הלחן והגיטרות הנמצאות במרכז ב-"Games We Play" מבטיחים, ושבירות הקצב גורמות לי לחשוב שאולי מכאן תבוא הישועה – אך שוב אותה הירידה לליין פסנתר ושירה שקטה ששוברת את הלך הרוח, גם אם רק בקטנה. היכן המשחק הווקאלי כשהוא כל כך נדרש? דווקא לקראת סוף האלבום הוא מתחיל לספק את הסחורה – "A Part Of You" כבר מציג משחק מעניין יותר, אבל גם זה עדיין לא "שם". הייתי מרוצה דווקא מהקאבר ל-"Street Spirit" של Radiohead שקיבל טוויסט מפתיע בקול השקט והגבוה של Marcela, מה שמוסיף לעצב שהשיר משדר ממילא.

אם האלבום הזה היה עומד בזכות עצמו – מילא. אך כשמשווים לאלבום הקודם של Stream Of Passion – בו ניתן לשמוע בבירור את ההשפעות של Arjen – אמנם Marcela עדיין שרה בסגנון גותי מובהק, אבל הליינים מתוחים יותר, האקורדים נבחרים בקפידה ובגדול, המוזיקה פשוט מעניינת יותר מהאלבום הנוכחי. כאן הליינים מלודיים יותר, מתקתקים יותר אם כי לא עד כדי רצון להקיא. בגדול, האלבום הזה פשוט רומנטי ורך יותר, או בשפת העם "מטאל כוסיות" למהדרין. תחת ידיו של Arjen ניתן לשמוע סיפור נטווה, המוזיקה מנסה להוביל את המאזין למקום מסוים, העושר המוזיקלי נרחב הרבה יותר והאוזן מתענגת, פשוטו כמשמעו. כאן הקהל אליו מכוונת המוזיקה הוא ייעודי לז'אנר, בעוד שמהאלבום הקודם ניתן היה להנות גם אם כוס התה שלך אינה גותיק מטאל. בצל התיאטרליות והעומק של Embrace The Storm המוביל אותנו לתוך הסערה במקצבים מתוחים, The Flame Within הינו רק נסיון קלוש לחוויה עמוקה יותר, רק מעט טיפות גשם המתאדות מיד אחרי שנוצרו.