Structural – Decrowned
- Balance
- Your Damnation
- My Grass Is Greener
- And the Earth Has Rested
- Utopia
- White Lilly
- Purge of Sanity
- Ascetic
- Turbulence
- Rebirth
- Puppeteer
Fleshgod Apocalypse, רק בלי הרבה סימפוניה ועם הרבה יותר גרוב. זה הדבר הראשון שעלה לי כשהתחלתי לשמוע את האלבום הזה. שזה לא מפתיע עבור להקה שזה כבר האלבום השני שלה, שהופיעה לצד ההרכב האיטלקי המטורף הנ"ל, שעושה דת' טכני מצד אחד אבל מלודי מצד שני, עם לא מעט טאץ' גרובי כזה כיפי כמו שאוהבים כאן מאוד בארץ בשביל לתבל היטב את התופה-תופה המקומי.
אז כן, אלה סטרקטורל שלנו, הרכב שקיים משנת 2015 והוציא ב-2018 את אלבום הבכורה שלו Metacognition וכעת מפציע באלבום שני אחרי הרבה הופעות גם בארץ וגם בחו"ל, חמושים ביותר ניסיון, יותר פוקוס על הסגנון והסאונד, ובחוויה הכללית פשוט להקה טובה יותר, אולי הטובה בארץ בז'אנר הזה לטעמי.
לא סתם פתחתי את הסקירה עם השוואה לענקית האיטלקית. כשמתחיל האלבום זה בגדול די נשמע כאילו הולך להתחיל אלבום דת' סימפוני אווירתי וזריז שמקבל buildup עדין יחסית לשם הדרמטיות, וכן, כשמתחיל האלבום בפועל עם השיר Your Damnation מתקבל בהחלט האפקט של הכוח והאגרסיה מבלי לפגוע במלודיות. כבר מההתחלה אפשר לשים לב לסאונד המצויין במיקס, כל כלי נשמע מעולה בנפרד וביחד ומעל הכל הגראולים העצבניים. השיר בוייב דת'-טכני שפוזל לעולם הפרוג בחלקים מסויימים אבל יודע להיות פשוט, מלודי וחכם בפזמון.
My Grass Is Greener כבר יותר מזכיר לי להקה כמו Beyond Creation האהובים עליי בעבודת הגיטרות אבל עבודת קצב שהיא יותר מעולם המטאלקור אפילו (ולא בקטע רע בכלל!) עם הסטייל המודרני-חותר-להדבאנג שבה. שיר פשוט מעולה שלא עוצר לרגע, עובר בין מקצבי תופים חזקים שתופסים אותך חזק בביצים ומשחררים מדי פעם רק טיפה בתנאי שתשתוק ותקשיב למה שהולך עם שאר הכלים. רמה גבוהה להחריד!
אחריו מגיע And the Earth Has Rested, השיר שהכי תפס אותי באלבום. מעבר לליריקה שפוגעת בול, אני חושב שהשיר הזה הוא אמצע הפרבולה של האלבום הזה. הוא מנקז לתוכו את כל מה שטוב בו – כל עבודת הגיטרות, הגרוב בקצב, הווקאלס המעולים והבנויים בשכבות חכמות, הסאונד, ההלחנה והכתיבה, הכל כאן, מבלי להגזים, הופך את השיר הזה לאחד מתוך 20 השירים הכי טובים ששמעתי במטאל הישראלי. לא פחות.
ואם אפשר להתחיל שיר כבר בדאבל בסים וסוויפים, רק כדי לצעוק כמה אנחנו לא מאמינים בלעצור, אז ככה מתחיל Utopia. בו כבר בולטים קצת יותר קלידים, ובדיוק כשהם נעלמים הם מפנים מקום לגיטרות. כל כך הרבה מהירות, כל כך הרבה טכניקה, אבל זה לא חפירה פרוגרית במוח, זה לא אוננות גיטרות סטייל Animals as Leaders (ויסלחו לי חובביהם ועוזריהם) אלא כאוס מאורגן של המון תווים, מה שבולט בעיקר כשמגיעים לסולו המשלב עבודה מורכבת ומהודקת בין הגיטרות לבס (מתי שמענו בארץ בס עובד כל כך בתוך סולו גיטרה בלהקות שהן לא בדיוק בהגדרה של נטו פרוג?).
אמרתי השפעות מוזיקליות? אז White Lilly נפתח קצת סטייל החומרים הישנים של ענקית הדת' הטכני הקנדית המפורקת Quo Vadis. לא יודע מה הולך פה. זה אווירתי, זה קריפי, זה קצת חללי, זה קצת מפעם, עד שנכנס המקצב הגרובי ומתחיל שיר איטי יחסית לקודמיו. אולי באמת הגיע הזמן שהאלבום הזה יוריד הילוך ויתן לנו המאזינים לנשום קצת. רק קצת! טוב, כן, כי ככל שהשיר מתקדם הוא הולך ונהיה יותר מהיר ואלים עד קטע האדבאנג-סלאם באמצע שהופך לסולו במעבר מאוד smooth שכזה. שיר שמתקדם היטב ומשאיר אותך עירני ועל המשמר מפני מה הדבר הבא שהולך לקרות בו. פשוט טוב!
עוד 3 שירים עוברים שלא מחדשים הרבה מהמצויינות של קודמיהם, ומגיעים ל- Turbulence שנשמע בגדול כאילו הולחן על ידי מישהו שחווה שילוב בין התקף פסיכוטי לשבץ מוחי תוך שהוא נופל עם הראש על מקלדת שליטה. ערימת בלאגן חיובי פותחת את השיר, הוא נע בין לאט למהר אבל בצורה מדודה, מלא בקצב כיפי ונשמע כמו לא סתם שיר, אלא כזה שצריך לפתוח הופעות באופן קבוע.
האלבום מסתיים עם Puppeteer המעולה, שנותן את כל מה שהיה לשמוע באלבום הזה לצד קטעים קצת יותר איטיים שזה נחמד, אבל אולי הייתי צריך עוד קצת איטיות שכזאת בשאר האלבום. למה? ובכן, אם לרגע ניכנס לשלב הביקורת הבונה, האלבום די לא עוצר לאורך כל אורכו, ולמעשה כל שיר בו מצליח לייצג במדויק את כל האלבום עם מעט מאוד שונות. על אותו משקל אפשר היה לסדר בו את השירים אחרת, להוריד ממנו עוד שיר או להוסיף לו עוד שיר וזה לתחושתי לא היה מייצר הבדל גדול באלבום. אולי אמצע או סוף האלבום זקוקים לשיר קצת אחר, מגוון יותר, אולי ארוך ומורכב יותר או דווקא מופשט ועדין יותר, אבל משהו שיצור גיוון בין כל מטח השירים שהאלבום זורק עלינו.
לסיכום, מדובר באלבום מעולה. רמה גבוהה של כתיבה, החלנה, ביצוע והפקה מה שלא מובן מאליו במדינה כמו שלנו שבה הרבה מוזיקאים לצערי בוחרים בדרכים קלות (היי, גם אני ביניהם אז מותר לי!) והנה לנו אלבום שבו אף נגן לא מתפשר לרגע על רמת הנגינה הכי טובה שיש. אין לי ספק שבעקבותיו הלהקה המעולה הזאת הולכת להופיע עוד הרבה גם מקומי וגם בין לאומי.