Stuck Mojo – The Great Revival

Stuck Mojo, למי שעדיין לא מכיר, היא להקה שעשתה היסטוריה לא קטנה בתחום המטאל, ויש בחוסר ההכרה המשווע שלה מן העוול – ההרכב, שהוקם ע"י Rich Ward ב-1989 (והגיטריסט החביב הזה הוא גם היחיד ששרד מאז ועד היום), אחראי בעצם על הולדת הראפ-מטאל, תת ז'אנר לא פופולארי אז, שלימים יקבל תחייה "מבורכת" ע"י אין-ספור להקות נו-מטאל. ולא, אין מדובר בנגיעה רכה בראפ על רקע ריפים מטאליים, כפי שעשו Faith No More, או אפילו Aerosmith, מדובר על אלבומים שלמים המבוססים על טהרת הראפ, והמטאל. המצחיק בעניין הוא שאותו Ward נראה ומתנהג כמו "רד-נק" טיפוסי, כבן גאה למורשת אטלנטה, ג'ורג'יה, והדבר האחרון שאתה רוצה לומר עליו זה שהוא חובב ראפ. מקסימום דולי פרטון.

רוב השירים של Stuck Mojo נגועים בגזענות קלה, או כמו שהאמריקאים אוהבים לכנות אותה "פטריוטיות" – סממן אמריקאי דרומי טיפוסי, ובשילוב עם המראה המשעשע שלו, בהחלט נוצר הרושם שהבחור היה מעדיף להפוך פרות על צידן מאשר לכתוב שירי מטאל. אבל טייפ קאסטינג זו מחלה, ויש להתגבר עליה. אלבומם הקודם, Southern Born Killers, היה משופע בטקסטים אמריקאיים מחליאים, כאלה שיכולים להיאמר ע"י כל רדנק ממוצע העונה לשם בילי בוב. אבל מעבר לטקסטים הבעייתיים, הייתה לנו אחלה מוזיקה מהלהקה במשך השנים. בימים אלו יוצא לאוויר העולם האלבום החדש של ההרכב, והבשורה הטובה היא שבמרוצת השנים, Ward למד כמה וכמה דברים (בעיקר על מלודיה ועיבודים), וניכר שהוא אכן התפתח מוזיקלית.

הבעיה היא שההתפתחות המוזיקלית שלו מסריחה, ולקחה אותו למקומות רעים מאד, כאלה שהמילה "כסף" נחרטת על הקירות כלוגו של איזה כומר סיינטולוג חצי מטיף. בקיצור, Stuck Mojo התמסחרו, ובתור אחד שממש לא נוטה להשתמש במילה "מסחרא" (מכיוון שלרוב אני גורס שמסחור הוא תופעה מקובלת, ואפילו טבעית ברוב המקרים), עליי להסביר כי ההתמסחרות של Stuck Mojo היא מהסוג שאני לא מוכן לקבל: אתה יכול להבין שאם תאט מעט את מהירות הנגינה, ותלחין מוזיקה יותר מלודית, אתה יכול להגיע ליותר קהל, ועדיין לשמור על קרדיט אמנותי כזה או אחר. בחלק המקרים ההבנה המסחרית שלך תנחת עליך כחלק מתהליך התבגרות טבעי (ראו מקרה Youthansia של Megadeth, אחד מאלבומי המטאל הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם, לטעמי לפחות).

אבל במקרה של האלבום החדש של Stuck Mojo ניתן לשמוע בבירור שאין שום התבגרות מוזיקלית במה שאנחנו שומעים – יש הבנה של נוסחאות MTV מזעזעות, דואטים נוראיים עם זמרת, טקסטים מביכים על אהבת הארץ ובעיקר המון רגעים מיותרים, כמו שלושה קטעים באורך ממוצע של דקה ששזורים באלבום, ומוכיחים שהלהקה שחררה את האלבום כשהיו לה רק 9 שירים מוכנים, אבל מישהו למעלה אמר להם שאלבום צריך להיות עם 12 קטעים, אז במקום לשבת ולכתוב עוד שלושה שירים, חברי הלהקה פשוט ישבו והקליטו שטויות שאמורות להיות "קטעי אווירה". והמישהו הזה הוא לא אלוהים, למקרה שתהיתם.

בעוד באלבומם הקודם יכולנו למצוא כמה קטעים שמדגימים עד כמה הנו-מטאל חלחל לנגינה והלחנה של Rich Ward, אבל קיבלנו מנה הגונה של מטאל אולדסקול וטוב בתור פיצוי, הפעם אנחנו נאלצים להסתפק בשני שירים שיכולים לעבור שמיעה רצופה מבלי לעורר את רפלקס ההקאה לנוכח הרצון המובהק של Ward להגיע לכמה שיותר דודות חביבות שמחפשות לקנות לילד "המרדן" שלהן אלבום לחג. "15 Minutes Of Fame" ו-"The Flood" הם שני הקטעים הסבירים באלבום, כשהראשון הוא המנון נו מטאל קליט, והקטע השני מזכיר בהמון רגעים את הימים היפים של תחילת שנות התשעים, ימים בהם Pantera הייתה מילה שגורה בפיו של כל נער מצוי.

בהסתייגות קריטית, חשוב להבהיר שיש מן הטעם הרע בהכרזה שבאלבום של Stuck Mojo יש קטע "נו מטאל" איכותי, שכן הלהקה הזו אחראית על הסגנון שהיא נאלצת לחקות בשביל להצליח כלכלית, אבל כנראה שזו הדוגמא הטובה ביותר לתהליך המסחור הלא תקין שעבר על Rich Ward וחבריו. כמה חבל ששני הקטעים הללו מופיעים בתחילת האלבום, וגוזרים על המאזין התמים את המחשבה שאולי יהיה שיפור בהמשך, או ניצוץ של משהו שמזכיר את הגרוב של שני הקטעים הללו. אך אבוי, מדובר בהפלצה מוזיקלית לא מצחיקה, ובאלבום די גרוע, שמדגים (שוב) עד כמה כסף יכול להיות הדבר הכי כיף בעולם, אבל כשמוזיקאי מתחיל להתרגל אליו יותר מדי, אולי עדיף היה שהכסף היה ממשיך לשרת אותו למטרות נעלות יותר. כמו תחליף לנייר טואלט בשירותים, לצורך העניין, מכיוון שברוב ההאזנה לאלבום הזה, התקבלה בי התחושה ששם אני בדיוק אמור להיות, מקיא את שאריות ארוחת הצהריים שלי. חריף? אולי. אבל מצד שני, הסחוג היה חריף יותר, ועדיין הייתי מעדיף לאכול אותו שוב מאשר להאזין לאלבום הזה פעם נוספת.