Sturmgeist – Über

אני חובב לא קטן של מטאל הומוריסטי, החל מלהקות שעושות צחוק מז'אנר מסוים, ועד לכאלו שמתמקדות בקאברים או בניסיון לחקות הרכבים יותר ספציפיים. לרוב מדובר בלהקות לא מקוריות, שעובדות בעיקר על שינויים במבנה המוזיקלי או הלירי אך במהותן נשארות סוג של חיקוי לא מוצלח. זה נחמד, לזמן מסוים, אבל נמאס דיי מהר. עם זאת, יש להקות שבאות עם גישה שונה לגמרי, שמצליחות, פחות או יותר, להביא משהו ייחודי למיקס – וזאת בזמן שהן לא חוששות להיכנס בכל מה שעומד בדרכן, אם זה באומה שלמה, 20 ז'אנרים שונים, ומה לא. כזה הוא המקרה של Sturmgeist.

רבים בודאי מכירים את Lars Are Nedland (או Lazare), איש אשכולות שהשתתף בהרכבים כמו Borknagar המעולים, Vintersorg המתוחכמים, Carpathian Forest האפלים ואפילו Asmegin ה… פולקיים. אך אני בטוח שלא הרבה שמעו על Cornelius Jakhelin, שותפו של Lazare להרכב המוזר Solefald, שעומד מאחורי Sturmgeist – פרוייקט יחיד שעם הוצאתו השניה, Uber, הפך ללהקה של ממש. אז נכון, עדיין מדובר בבחור נורבגי לא מוכר בעליל, אבל מה שהוא מביא לנו פה זה בדיחה רצינית למדי, בכל הנוגע לבלאק מטאל, ת'ראשי, עם נגיעות אינדסטריאל, קורטוב Rammstein, ולגימות של ויקינג אה-לה קרמבו. אה, וגם קצת פופ \ דאנס.

משמיעה ראשונה בהחלט לא קל להבחין בכל מה שהולך באלבום הזה – אם להוציא את הפתיחה המלחמתית-אפית-ויקינגית שיכולה להתאים בול לאיזה יצירת דרקונים כזו או אחרת – אך עם השיר "Blood-Axe", אפשר להתחיל לנסות להיכנס לראש של הנורבגי – המעורער נפשית – הזה. וגם זה בעירבון מוגבל. רק חכו עד שנגינת המטאל הכבדה, וקול הבלאק מטאל המתכתי, יפנו מקום לריף קליל בליווי שירת קלין ש – אין לי מושג איך הגעתי לזה אבל – נשמעת כמו זו של להקת הפופ הוותיקה The B-52's (למי שמכיר "Love Shack" או השיר מהפסקול של הפלינסטונס). ותגידו לי מי ירצה לשמוע שיר בשם "Dubermann"?

זו היא רק ההתחלה, מכיוון מי שיתסכל על רשימת השירים, העטיפה או שם האלבום, Uber, יוכל לטעות ולחשוב שמדובר פה באיזה הרכב פשיסטי גרמני – כשלמעשה, מדובר בביקורת נוקבת ו\או מבדרת למדי על העם הגרמני, על השורשים שלו כויקינגים, ובכלל, על כל מה שהולך שם, וזה, עם יציאות לגבי נושאים חברתיים אחרים, כשאיפושהו שם נמצאת גם בריטניה (תסתכלו על הדגל ברקע של העטיפה). אם רק הייתה לי חוברת עם ליריקה (שלא נמצאת עם עותק הפרומו), הייתי יכול להבין יותר מה הולך שם מאחורי הרעשים השונים – למרות שאני בספק אם גם זה היה עוזר, שכן המילים מורכבות בנוסף לשפה אנגלית גם מנורבגית וגרמנית. ייפי-הו.

מלבד זאת, מבנה השירים מאד מגוון, יש כאלו שנוטים יותר לבלאק האפי, ויש כאלה עם נטייה יותר ת'ראשית, אך יש יציאות גם מאד מוזרות, כמו השיר "Party Über Alles" שנכנס בתור שיר אינדסטריאל כבד וממשיך משם עם סגנונות שירה שמתחילים כגראוולים, עוברים דרך נביחות צבאיות בגרמנית (שמשום מה עושות לי קונוטציות למלחמת העולם ה-2), ומגיעים עד לקול רובוטי, תוך כדי שברקע נמצאים שילובי דאנס(!!!) שמביאים לי כאפה בדמות השיר המאוס "Eins Zwei Polizei" ושולחים אותי לתחילת שנות ה-90, באלונקה. איפושהו שם גם משולבים סאמפלים מתוך האלבום המצחין Blood And Vomit של Nattefrost … רק שלא העזתי לחקור בנושא.

אבל מסתבר, שזה לא החמור שבשירים, כי "Ruger" מגיע, והוא כועס, והוא רוצה להרוג ראפרים. "Ruger is a cold guy but a friend of the House" פותח את השיר האוונגרדי הזה, במעין שירת הארדקור שמבינים שהיא לא רצינית. "The Fat Kid looked mean type ‘fuckin with me?’" מגביר את הקצב עם שירת דת' מטאל שכזו. וכשהפזמון מתחיל עם המשפט "Ruger Killed the Rapper", בקול רובוטריקי כבד, אני מבין שכבר מאוחר מדי ואין דרך חזרה. למזלי, השיר הבא שמהווה עוד מעבר אינסטרומנטאלי, מאפשר לי קצת להירגע לפני שהבלגן מתחיל בשנית. לפחות אני יכול לומר שמבחינת הסאונד אין כאן תלונות, זה לא מלוכלך מדי, אך גם לא נקי וחד – מתאים לכל הסיפור המטריד הזה.

ואם לרגע תהיתם מה עוד החבורה הזאת מתכננת לנו, כדאי שתפסיקו זאת מיד ותתקעו לעצמכם גרזן בפיקה של הברך, כי איך שתגיעו לשיר "Unknown Soldier" תרצו לעשות זאת בכל מקרה. הפעם מדובר בבלדה (של בלאק מטאל?!) המשלבת גיטרה אקוסטית, את קול הקלין ההזוי מהשיר הראשון ושירה נשי… גברית גבוהה במיוחד, על רקע ריפים ומלודיות שנלקחו ככל הנראה מאיזה אלבום של Rammstein. אמאל'ה. "London" שאחריו, נשמע קצת יותר נורמאלי, ומביא עבודת באס נחמדה מאד מצד Cornelius, שמלבד השירה גם אחראי באלבום על הגיטרה וגם על הצד האלקטרוני, הקלידים והסאמפלים, כשלצידו, John "Panzer" Jacobsen משמש כגיטריסט נוסף, ואילו Anti Christian – שאולי מוכר לחלקכם מהלהקות Tsjuder ו-Grimfist – עושה עבודה לא רעה בכלל על התופים.

במספר 12 מגיע השיר "Enigma" שנותן בראש לכל תקופת מלחמת העולם ה-2, עם זעקות קרב, ומילים נוקבות במיוחד. אבל אם כבר שלפנו את האצבע ותקענו אותה בעין של העם הגרמני, "Rock Me Amadeus", להיט הפופ הגרמני משנות ה-80' של להקת Falco, מביא אותה בענק, בגרסת ת'ראש-אוונגרדית-מטאלית משלו, ששמה את השיר (ואת המלחין מוצארט) בכיס הקטן. ולסיום, נכון יש לנו עוד שיר אחד בדיסק הזה, אבל פה כבר כדאי לברוח, כי כמו שציינתי, זהו אינו אלבום למאזין שמחפש הגיון במוזיקה שלו. ובכלל, למי שלא הבין עד עכשיו, אני אסכם ואומר ש-Uber הוא אמנם לא כזה אלבום מסובך, למרות שהוא הזוי, הוא מעניין, אך לא פחות ממאיס, ובקיצור, הוא על אחריותכם בלבד, ותיזהרו מרוג'ר.