Subterranean Masquerade – Vagabond

שלום Subterranean Masquerade, זה כבר המסע השלישי שלי איתכם. לא אשכח את הפעם הראשונה, הייתי צעירה ועדיין גיליתי את המטאל, ואיך נפתחו לי העיניים והאוזניים למלנכוליה החתרנית הזו, המגובה בשילובים שלא שמעתי באף מקום אחר קודם (גראולים על סקסופונים!). גם לא אשכח את הפעם השניה, שנים על גבי שנים אחר כך, כשאני כבר בוגרת ועייפה יותר – אבל גם אתם התבגרתם יחד איתי, וזה היה כמו לחזור הביתה לחיבוק אוהב. ומה עכשיו? לפחות לא גרמתם לי לחכות יותר מדי, למען האמת הזריזות שבה שחררתם עוד אלבום, השלישי במספר, הפתיעה אותי, וכנראה שזה אומר שדברים הולכים לכם טוב, איזה יופי. נכון לכתיבת שורות אלה אתם כבר על המטוס בדרך לטור הרציני הראשון שלכם בעולם יחד עם Orphaned Land, ואחרי כל השנים שאתם מלווים אותי באוזניים ואני אתכם בלב אני שמחה ואפילו גאה קצת לצפות מהצד ולראות איך מהפרויקט הנעלם ההוא למיטיבי לכת, איזה חזון מטורף של בנאדם אחד, מושבניק מהצפון בשם תומר פינק – פתאום גדלתם וצמחתם להרכב גדול ושלם ועכשיו אתם כבר בדרך לאירופה, להראות לה מאיפה משתינה המנדולינה.

כבר בשיר הפותח, ״Place for Fairytales״, אפשר לזהות את כל מה שמזוהה עם Subterranean Masquerade – הכלים הלא שגרתיים, מפגש המזרח והמערב, הליינים האוריינטליים והשירה הנעימה, והוא מזמין אותנו פנימה לחזור לבזאר הגדול מהאלבום הקודם. התחושה של ״אני מכיר אותך ואתה אותי״ נשמרת וגם תישמר לאורכו של האלבום. זה כבר נוסך בי איזו נינוחות של מקום מוכר ואהוב. והנה מגיע ״Nomad״, הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום הזה, והוא לא מאכזב. הוא קצבי וחד עד שהוא נשבר למלודיה המתוקה והמילים הכנות שהלהקה אלופה בהן, וחוזר חלילה. הקול המהפנט של Kjetil Nordhus (Green Carnation) עוטף אותך, נטול מניירות, ואז גם מצטרפים הגראולים של אלירן ויצמן שהחליף את Paul Kuhr (November’s Doom), החל מסוף האלבום השני. והנה גם הכלים המזרחיים והמאוולים והדרבוקות, יש כאן כל כך הרבה שכבות שקשה לי אפילו להבחין ואני גם לא רוצה, כי המכלול טוב לי. בתור אחת שלא כל כך אוהבת את האלמנטים האלה במוזיקה שלה (אפילו עם הקונצנזוס בז׳אנר, דהיינו Orphaned Land, קשה לי), אבל דווקא אצל Subterranean Masquerade זה מסתדר לי מעולה – משהו במינון מדויק ולא מעיק.

ב- ״Ways״ אני מתחילה להרגיש חזרתיות מסוימת בסגנון ״היי לא שמעתי את השיר הזה הרגע?״ אם כי הוא מכיל לקראת סופו קטעים מעניינים מוזיקלית ששוברים את הרצף שהורגלתי לו עד כה מהלהקה. אבל השיר Kippur הוא כבר סיפור שונה, וזה היה השיר בו הזדקפתי בכסאי ועצרתי הכל כדי להקשיב. הוא מתחיל כמו ניגון חסידי בגרסת מטאל ומהר נשבר לליינים קינתיים-עוגביים שהופכים למתוחים וכועסים-כואבים גם יחד. המעברים האלה גורמים לי לתחושת אי-שקט ולריכוז כדי לא לפספס שום דבר שקורה כאן. קצת אחרי האמצע זה נהיה באמת טוב: לא רק שיש לי חולשה למלודיות מתוקות באמצע בלגן מוזיקלי, הם גם הביאו לי אותה בצלילי סינתיסייזר אלקטרוניים בביט שאי אפשר שלא לזוז לצליליו. גילטי פלז׳ר מעל גילטי פלז׳ר, זה על סף הלא חוקי ואני מתענגת על כל רגע. ואז יש גם סקסופון! איך אומרים הצעירים היום? הלכתי למות, ביי.

גם מקומו של הניגון היהודי האינסטרומנטלי לא נפקד ו- ״Daled Bavos״ ממלא את התפקיד הזה, מסורת שהתחילה באלבום הקודם כך נראה והיא כאן כדי להשאר. העיבוד מרשים ויצירתי, אבל זה כבר קצת נישתי מדי בשבילי. הסינגל השני מתוך האלבום, ״As You Are״, קל יחסית לעיכול למרות שיש בו אקורדיון וטקסטים עם ניחוח קבלה: המבנה שלו ברור, הקצב שלו נשמר, הוא סוחף אותך בקלות לעולם של Subterranean Masquerade ומכיל את כל האלמנטים המצופים מהלהקה – שיר קלאסי לשחרר כסינגל.

היכנשהוא במהלך הדומיננטות המלטפות של ״Hymn of the Vagabond״ דמעות הציפו את עיני וכבר בשמיעה ראשונה נשאבתי אליו. בניגוד לטראק ה״קלאסי״ או ה״מפתיע״, זה פשוט שיר לצלול איתו פנימה ולחוות עד הסוף. תחושת הבדידות, המלון הקטן בניכר שבו היצירתיות פורצת, הגעגועים הביתה, והכנות-אוי-הכנות של כל זה. אני חושבת על המסעות והמרדפים האישיים שלי אחרי היצירה הנעלמת הבאה, על ההקרבות והריחוק מהבית לטובת אותה מוזה חמקמקה שאולי תהיה שם ואולי לא, וזה קצת שובר בי משהו בפנים – לא בכוח, לא בחוצפה. לאט – אך בעקשנות. אולי המילה הנכונה תהיה ״כיסופים״? עם זאת אני מודה שדווקא השירה ההודית קצת זורקת אותי רחוק מדי מזה, אבל ברור לי מדוע היא שם – הרי אלו הגעגועים האישיים של תומר פינק, שנוהג לעזוב הכל פעם בכמה זמן, לשכור דירה בהודו ולהתמקד בכתיבה. ואז להוציא תחת ידו יצירות מופת כמו זו שלפנינו.

את האלבום סוגר, במפתיע, קאבר ל- ״Space Oddity״ של David Bowie, בחירה אמיצה מאוד יש לציין. הקול של Kjetil כאילו נתפר רק עבור השיר הזה, והגיטרות האיטיות משרות את הכובד הדרוש. יש כאן איזון מושלם בין הנאמנות למקור לבין היצירתיות שבעיבוד אישי, תווך מסוכן בשיר כל כך מוכר ומזוהה עם Bowie עצמו, אך הלהקה צולחת אותו בהצלחה יתרה ופשוט עושה את זה מצוין ובעיבוד אינטיליגנטי ושובר לבבות, במיוחד בסולו הסוגר.

הדרך שעשתה הלהקה די חכמה בעיני – להקים ליין-אפ חצי בינלאומי, להוציא אלבום שבועט במוסכמות ומגדיר מחדש את השוליים, להבשיל, להוציא אלבום בוגר ומאורגן יותר שעשה הרבה רעש, ואז להחליף לאט לאט את הליין-אפ לישראלי נטו, אנשים שקל לנגן ולהופיע איתם מבלי לחצות יבשות. גם בחירת הקאסט היתה חכמה: אלירן ויצמן, הסולן של Asgaut הזכורה לטובה לוותיקי הסצנה, הוא גראולר נהדר שמתאים כמו כפפה ליד והצטוות ללהקה לפני כשנתיים, ו-דודאבי (וידי) דולב ששמו הולך לפניו בכל פרוייקט שהוא נוגע בו (Reign of the Architect, OMB והעכשווית – Gunned Down Horses) תפס את מקומו של Kjetil על הליינים הרגועים יותר ממש לאחרונה. אין לי ספק שהלהקה תגיע רחוק עם הצמד הזה והנגנים הנפלאים שהיא מתהדרת בה עוד מהאלבום השני.

אם לסכם את Vagabond: אני מודה שחסרה לי החתרניות וחדוות היצירה הפרועה שבאלבום הבכורה Suspended Animation Dreams, וגם את תחושת החזרה הביתה המחבקת שבאלבום השני The Great Bazaar. ההתבגרות כואבת כנראה, אם כי מתבקשת. עם זאת, Vagabond הוא המשך הגיוני ומתבקש ל- The Great Bazaar שכבר היה עשוי ומוכן לאכילה, ואפילו מופק טוב ממנו. יהיה קל לקהל חדש להתחבר אליו, מצד אחד להבין ולהכיל את כל האלמנטים ש- Subterranean Masquerade מתהדרים בהם, ומצד שני הוא לא מוגזם מאף בחינה כמעט, נחיתה רכה למאזין בתוך השוק הצבעוני שהלהקה אוהבת לתאר בצבעים ובנופים שמשתנים מחדש בכל שיר. הנדודים חסרי השקט לצד החום הנעים של המדורה, הגראולים הכבדים לצד הכלים האוריינטלים, כל הניגודים האלה – שהם לא קיצוניים מדי בשום שלב – הופכים את Subterranean Masquerade ללהקה מיוחדת, שונה בנוף הישראלי והעולמי, ואין לי ספק שאירופה הולכת לעוף על זה ביג-טיים.