Suicidal Winds – Chaos Rising

בשנים האחרונות התחזק במידה ניכרת הז'אנר המשלב את שני עולמות הת'ראש והבלאק מטאל, ו-Suicidal Winds, שאף היא נכנסת תחת אותו סגנון ידוע לשמצה, מביאה אלינו אלבום חדש בעטיפה קטלנית בשם Chaos Rising שהוצא על ידי הלייבל הסינגפורי המצויין Pulverized Records. הלהקה המדוברת מקורה בשוודיה, היא הוקמה בשנת 1992 ומאז הוציאה ארבעה אלבומים מלאים, ביניהם Wrath Of God ו-Winds Of Death, ואף השתתפה באלבומי ספליט עם הלהקות Gravewürm ו-Bestial Mockery.

Chaos Rising פותח בקטע אינסטרומנטלי בשם "Slowly We Frost", שהוא ככל הנראה מעין מחווה ללהקת הדת' האמריקאית Obituary (שימו לב למשחק המלים המתוחכם ביותר על "Slowly We Rot"), והוא נותן לאלבום פתיחה של ריף איטי וכבד ברוח החבר'ה מפלורידה. לאחר הפתיחה המדוברת נכנס השיר "World’s End" שמתחיל להגביר את הקצב של האלבום עם תיפוף מהיר וריפים ת'ראשיים אופייניים, גם הסולן כאן מתחיל להכיר לנו את יכולות הצוויחה שלו, בסגנון שלמעשה דיי הולם את הז'אנר אך לעתים דיי מתערבל עם המוזיקה והופך למעין רעש רקע לא דומיננטי במיוחד, מה שלדעתי גורע מאוד מאיכות הלהקה. בנוסף לבלאגן נזכה גם לעוד שני סולואים במהלך השיר, שאיתם נסכם אותו כנחמד אך דיי בנאלי, כפי שנלמד בהמשך גם לגבי שאר האלבום.

השיר הבא, "Annihilation and Chaos" ממשיך את קודמו בדרך שכמעט ולא שמתי לב שהתחלף השיר, והוא זורם גם כן בקצב דומה ומהיר, ומציג ווקאלס קצת יותר ברוטאליים בכיוון הדת' מטאל דווקא. אולי כבר בשיר הזה מתבררת הסיבה לבינוניות המשוועת של Suicidal Winds, והיא כנראה חוסר הביצים שיש למוזיקה של החבר'ה האלה. ברצינות, אם אתם רוצים לשלב שני סגנונות עוצמתיים ושוברי גבולות כמו בלאק ות'ראש מטאל ולשיר על גיהנום ומלחמה, אתם צריכים רוח הרבה יותר קיצונית ואלימה מאשר זו של Suicidal Winds, ולכל דרך אחרת אין שום טעם…

עוד עניין מוזר ב-Chaos Rising הוא הסאונד הנקי בו בחרה הלהקה להתפלש, מה שלא אופייני כלל ללהקות בסגנון שבדרך כלל גם כאן בוחרות בצד הקיצוני יותר, של סאונד איכותי אך מלוכלך. יתרה מכך, ניכר כי Suicidal Winds אינם משנים יותר מדי פרמטרים בין שיר לשיר, מה שגורם לאלבום להשמע כמו טראק אחד ארוך ורפטטיבי. כנראה על מנת להפיג את הבנאליות, בחרה הלהקה לשלב באלבום את "Ballade Of Death", שזהו פשוטו כמשמעו, בלדת מטאל, עם קצת קשקושי גיטרות מתייפייפות וקצת ווקאלס דרמטיים (וקצת וונאבי-תומאס-לינדברג). אם תשאלו אותי, קטע מטופש ומיותר.

ברשותכם, אדלג כעת לשני הטראקים האחרונים באלבום, שכן כפי שכבר הבנתם שומדבר מסעיר אינו קורה בין לבין. לסיום האלבום מביאים Suicidal Winds שני שירים שיותר ראויים לתשומת לב, הראשון הוא "Thanatophobia" (פחד קיצוני ממוות, למתעניינים במינוחים רפואיים). השיר מרביץ בכמה ריפים מרושעים לחלוטין באופי שעוד לא שמענו לאורך האלבום, ומהווה איזשהו פרץ אנרגייה שטני שהיה דרוש מאוד לכל אורך אותו אלבום מייגע. כמו כן השיר האחרון באלבום, "Born To Hate", המתחיל בריף באס נחמד, מוציא עוד פרץ של אגרסיות שכנראה נשארו אצורות לאורכו של Chaos Rising.

השיר המדובר אינו כל כך שונה מבחינת הסאונד אותו שמענו לאורך כל האלבום, אך מבחינת כתיבתו הוא הרבה יותר דוחף לכיוון של פאנק בנימה מטאלית ואגרסיבית כמובן, עם כמה ריפים מגניבים של באס לאורך השיר, וכן זה עובד. אז לסיכום, היה לנו כאן אלבום בינוני ובנאלי למדיי, בסגנון שמהותו היא הפוכה לגמרי מכך. היו מספר נקודות אור באלבום, אך עם זאת אני סבורה שעד ש-Suicidal Winds לא יתפסו את הגישה הנכונה לז'אנר המוזיקלי אליו הם נכנסו, הם לא יצליחו ליצור אלבום מרשים במיוחד.