Sulphur Aeon – Seven Crowns and Seven Seals

בלאקנד דת’. סגנון שלדעתי לא מקבל מספיק התייחסות מלבד כל נאד שענקית הז’אנר Behemoth תוקעת. עבורי זה ז’אנר שנמצא בטופ 3 האהובים עליי ומתחת לענקית הז’אנר (וסגניתה, Belphegor) ישנן מספר להקות שעושות אותו מעולה. אחת מהן היא Sulphur Aeon.
זהו אלבום האולפן הרביעי של הלהקה הגרמנית שקיימת מ-2010 ולמי שלא מכיר את חומרי העבר – פשוט לכו לשמוע. זה חומר טוב. כל כך טוב שלדעתי האלבום הזה הוא האלבום שהכי ציפיתי לו השנה וספוילר: הוא הביא אותה בענק.

רוח מנשבת וקריפית ועליה מלודיית גיטרה פותחות את האלבום. הסאונד הולך ומתמלא, מעין מתכוון להביא איזשהי בשורה, איזשהו פיצוץ, איזשהו שיא שמתקרב. כמה לחישות ברקע, משהו שנשמע כמו תופים לכאורה ואז עוברים לשיר. למה להפריד בין האינטרו הזה לבין השיר עצמו? אין לי מושג. אני מדמיין שזה הכל שיר אחד וזאת אחלה התחלה דרמטית לאלבום.

אז Hammer from the Howling Void נכנס עם כל האווירה, סאונד מלא, קצת כאוס מבולגן שכזה, התחרעות על התופים ומיטב הצרחות של הסולן. כבר בהתחלה משהו בריף העצבני והכאוטי הזה תופס אותי. הוא מתחלף למקצב איטי יותר, צעקות של הסולן עם מלא ריוורב ודיליי מתבקש ותנועה בתופים. שיר שפשוט לא עוצר אלא משתנה, מחליף ריפים אבל נשאר במחוז מלודי לא מלוקק ולא מצועצע. באמצע השיר יש ירידה שקטה אבל עם תנועה בתוכה, בנייה איטית קדימה בעיקר בגזרת התופים ואז חזרה למקצב האדבאנג איטי, כל זה עם 10 טון אווירה ברקע. פשוט שיר מעולה.

מלודיה נקייה פותחת את השיר הבא. לחישות ברקע, תופים נכנסים לאט ומתחילים לבנות משהו ואז מגיע הסלייד והדיסטורשן. הקצב האיטי נשמר אבל על המלודיה הנקייה שממשיכה ברקע הלהקה בונה אלימות וכעס. אין משהו שעושה לי את זה יותר משיר שנבנה בהדרגה ומלא בתנועה. בעיקר כשהלהקה עוברת לדאבלים, טרמולו, סקרימים והכל הופך לבלאק מטאל מהספרים. הלהקה חוזרת לגיטרה חצי נקייה, עבודת התופים בולטת כאן לצד מלודיות יפות ומרוב שכל חבר להקה עושה עבודה מעולה קשה להחליט על מה לשים את הפוקוס. כך נמשך השיר, הלוך חזור בין המקצבים, בין עבודת הגיטרות, בין הצרחות, וכיאה לז’אנר מה שבולט בהיעדרו לצערי במיקס זה הבס.

The Yeaning Abyss Devours Us די מתחיל כמו שכל האלבום מתחיל, ברעש קריפי קצר שעליו נבנה ריף, תופים שהולכים ומתקדמים, מלודיה טובה ואז נכנסים להם הבלאסטים, עליהם צרחות גהינום ועדיין אותה מלודיית גיטרה שעליה שאר הכלים מתפתחים. באמת שאני פשוט מוקסם מיכולת בניית השירים של הלהקה הזאת, וגם הוורסטיליות של הסולן כשהוא עובר למשהו שהוא בין דקלום לבין שירה נקייה ואלה מחוזות שהרבה סולנים נופלים בהם, אך לא עמיתנו המלומד שצולח את המשוכה. השיר ממשיך לשחק על אותה גיטרה הלוך וחזור, עובר בין עולם המהר לעולם הלאט עד שמסתיים בקליימקס שמרגיע את הלב ועושה לי טוב.

השיר הבא כבר נפתח עם יותר רשע ועצבים. ואני עוצר לרגע כדי לכעוס, כי השיר הזה נשמע כמו שיר שיכל בקלות להיות שיר של בהמות’ ובכלל, כל האלבום הזה יותר טוב מכל מה שבהמות’ עשו מאז The Satanist ועדיין Sulphur Aeon לא מספיק מוכרים ונפוצים. מחדל. בכל מקרה, נחזור לשיר שמסתמן ככבד ואגרסיבי יותר מקודמיו, יותר בלאקי בוייב שלו ובעיקר קריפי ואטמוספרי.

שיר הנושא של האלבום זוכה לפתיחה יותר אפית, כזאת שדווקא מרגישה נכונה יותר לפתיחה של אלבום, אבל מילא. עוד בנייה מאורגנת והפעם עם איזה משהו שנשמע כמו סולו גיטרה קטן שנמצא מאוד מאחורה במיקס ולא ברור מה תפקידו, אבל לא כעסתי. השיר בגדול מתחיל כמו מוזיקת צעידה לצבא שעומד להשמיד מישהו (בלי שום רפרנס למצב הבטחוני בישראל כיום!) ואז די בכאפה הלהקה חוזרת למחוזות הבלאק עם הטרמולו והדאבלים עם אחלה עבודת טריולות. איפשהו קדימה בתוך השיר כל הרעש והדרמה יורדים למלודיה נקייה עם דקלום של הסולן מלווה בליד גיטרה ומקצב תופים איטי. כל כך הרבה תנועה, כל כך הרבה אווירה, איפה השיר הזה היה כל חיי? כל השיר פשוט רכבת הרים של מהר-איטי אבל במעברים שנבנים יפה והוא זוכה גם לסולו פרופר. ללא ספק השיר הטוב באלבום.

האלבום נסגר עם השיר הארוך בו שבגדול נותן עוד מאותו דבר, אבל גאד דאמיט הדבר הזה פשוט טוב, אז נראה לי שאפשר לסכם. אז מה היה לנו כאן? אלבום בלאקנד דת’ אווירתי מאוד, מלודי מאוד, סאונד מעולה שמשרת את האווירה שהאלבום מחפש לתת, 6 שירים תכלס, לא קצרים, מלאים בתנועה ובעבודה נהדרת של ווקאלס שנעים בעין גראולים, סקרימים, קלין ודקלומים לצד עבודת תופים מחושבת היטב שבונה את כל האלבום הזה ועל הכל עבודת גיטרות לא פחות ממושלמת במה שהז’אנר הזה צריך ובתוך כל האלבום הזה, שוב, הדבר היחידי שבלט לי בהיעדרו זה בס.

אחזור כהרגלי לשאלה – אם זה היה האלבום הראשון של הלהקה שאי פעם שמעתי, האם הייתי רוצה לשמוע את שאר החומרים? אז התשובה היא כן. ללא ספק כן. כאן ועכשיו אני רוצה לשמוע הכל. אני מרגיש כמו בנאדם שנכנס למסעדה, קיבל סטייק וואגיו מרוח במח עצם ושום קונפי ורוצה עכשיו לאכול את כל התפריט. זה האלבום הזה.