Superjoint Ritual – A Lethal Does Of American Hatred

פיליפ אנסלמו, גבירותיי ורבותיי, נראה שאבד עליו הקלח. מגלאם-רוקר על סף הצועני שמזמרר בגבהים יביישו את סבסטיאן באך, דרך משבר האישיות של כלל פנתרה, כשהם התחברו לשורשיהם (שבאריזונה) והחלו להפך מאלבום המחץ שלהם, Cowboys from hell לדרומיים רד-נקים יותר ויותר, בכל דרך שאפשר להשתמע על כך. אם קואליציית הדרום הייתה קיימת אודה ונאבקת על עבדות השחורים ועל וויסקי בן 22 שנה, השיר Drag the water של פנתרה היה אמור להיות ההמנון.

פיליפ (או פיל) אנסלמו, מלך המטאל של שנות ה-90, מנהיג הלהקה ששינתה את תפיסת מוזיקת הרוק על בוריה של שנות ה-90 (להוציא את קורט קוביין הכלומניק המצליח ביותר עלי אדמות) סגר את הבסטה שלו עם פנתרה (וכמו כן גם הרכב מוכשר אחר שהוא הצליח לגדל בגינת הירק שלו, Down שמו, ההרכב אולי היחידי שהוא יותר "דרומי" בתפיסה שלו מפנתרה, שלפיליפ יש בו יד או גרון – מן נוסחה רעננה לבלאק-סאבאת). בשביל מה ?

בשביל הרכב כלאיים של ת'ראש / הארדקור / קרוס-אובר מלוכלך ופשטני, גולמי ומצחין מבוסריות – העונה לשם Superjoint Ritual. נכון, שם מעפן (בתרגום חופשי – "פולחן הסופר-חשיש") ומוזיקה לא משהו – אבל ניחא, מר אנסלמו ידוע בתור חיבתו הלא ברורה לעשרות הרכבים בו זמנית בו הוא יפרוק יצריו, רגשותיו, צרכיו ושותפיו אחד על השני ובשכב-רב מעורב עם חומוס- וזה כולל לפחות 5 הרכבי בלאק מטאל כושלים (אחד מהם גם עם נגני בלאק מטאל אמיתיים), הרכב שתלוי באישתו (לשעבר כיום, הכוסית פנויה להצעות) ועוד עשרות הרכבים שקמו ונפלו ביום אחד, יחד עם האדון קילג'וי מנקרופגיה, שרוט לא קטן בפני עצמו.

מה מייחד את סופר-ג'וינט ריצ'ואל משאר הרכבי המתכת של אנסלמו ? העובדה שלשם שינוי פיליפ חוזר בעצם לשורשים (גם כן שורשים) שהוא הביא מהבית, והכוונה להארדקור ומטאלקור כבדים וזועמים – והפעם לפחות כמו פנתרה. העילוי של המכה הראשונה נזקף לזכותו של אנסלמו רק בעיקר שכולם התייחסו לגחמה המוזיקלית הזאת שענתה לשם Use once and destroy – הוא היה רענן – בדרכו הבוסרית והלא מוכנה, ובתכלס הראה שאם אנסלמו יוציא את החרא במקום אחד, הוא לא יתרכז בהרכבים החשובים שלו – כמו פנתרה ודאון. אבל קצת לפני צאת האלבום הבא – A lethal does of American hatred – אנסלמו הכריז על סיום קשריו עם שתי הלהקות הללו והחל להתבצר עם חבריו החדשים שמשפיעים עליו לרעה כדי להוציא את הפיסה הזאת. מה אומר ? מאכזב ? ברור. שווה שמיעה ? ספקני. שווה קנייה ? לא !

שום דבר לא השתנה בשביל סופר-ג'וינט ריצ'ואל. לא ההפקה הצורמנית שגורעת כה רבות ממוזיקה שכזאת, לא הכתיבה הרופפת של אנסלמו ושות', ולא חוסר ההשראה המנוון שמקיף אותו. אנסלמו, כמו סיינפלד, לא עובד טוב לבדו. פנתרה היו עשויים מזהב כהרכב. מעטות הן הלהקות שאתה יודע שאין להן דרך לאכזב אותך, לא משנה אם האלבום הבא שלהם יהיה לא כלום מלבד פלוץ יחיד שמוקלט בטייפ שמונה ערוצים – עדיין פנתרה היו עושים זאת בגרוב הנכון, בעוצמה הנכונה, ועם הקסם הנכון.

פיליפ היחיד מפנתרה שהתחיל להראות סימני חולשה עם חלוף השנים. הרומן הבלתי פתור שלו עם סמים קשים גרם לו לרחף בין חיים ומוות ב1996, והביא את ההכרזה המפורסמת בבית החולים "הקדוש ברוך הוא, לא תפטר ממני כל כך מהר, אני עדיין לא מתכנן ללכת" כאשר יצא מתרדמת כתוצאה ממנת יתר – אם כי באנגלית זה נשמע יותר טוב.

הבעיה העיקרית של האלבום הזה, הוא שאין שום שבאמת נחשב לשיר שאתה יכול לומר עליו דברים שאמרת על שירים של פנתרה. אף אחד לא יוכל לבוא ביציאה כגון "וואו אחי, השיר “Dressed like a target” נותן בראש כפי שלא נתנו בראש מאז ימי הפלמ"ח !" – למצוא את הפנינים באלבום הזה (שהן מושחרות בפחם כדי שנאבד אותן) זה כמו למצוא מחט בערמה של חרא. השירים אינם קליטים, אבל מילא זאת, הם כתובים רע, חסרה להם הנשמה של כותבים אמיתיים כמו ויני פול ודיימבאג דארל – וזה נשמע כמו ספין-אוף גרוע של פיליפ עם שחקני משנה חסרי חשיבות.

השירה של פיליפ היא סיפור מהתחת באלבום הזה. לצרוח הוא מוכיח שהוא יודע טוב מאד, אבל אין זה מגיע כאין וכאפס לצרחות האימים שלו מ- Far beyond driven, ואת השירה הנקייה הוא איבד מזמן, ובכלל נמסר עליו שהוא לא מסוגל לעמוד ישר על הבמה, אז חווית השואו המהוללת שדבקה בו מימים ימימה אינה ברת תוקף.

ברור שעם הפרסום הנכון יוכלו סופרג'וינט ריצ'ואל לעלות על הגל הנכון ולהופיע במקומות הנכונים (וכבר עכשיו מריצה הלהקה סיבוב הופעות עם ענקית הדת' מטאל מורביד אנג'ל) אך היא רחוקה מימי התהילה שלה כענק מטאל כשל פנתרה. דיימבאג וויני, מצידם, החליטו להמשיך בקריירה בהרכב חדש בשם Damageplan, שממנו אני מקווה לקצת פחות אכזבה. איך נפלו גיבורים כבר אמרתי ?