Susperia – Cut From Stone

ההנאה שלי מ-Susperia היא קרובה לבלתי-נגמרת. הלהקה הנורבגית שהחליטה לערוק מכוחות הבלאק מטאל ולהתקרב בצעדי ענק לעולמות הת'ראש מטאל והמטאל המלודי, עם שמירת הראש מעל המים בל ישקע במחוזות המוזיקה הקלילה מדי, הוציאה אלבום רביעי – שממשיך בצורה רציפה את אלבומם הנהדר מ-2004 – Unlimited.

Cut From Stone הוא יצירת מטאל מלודי, ספק ת'ראש מטאל, ספק ניו-סקול ת'ראש – שפשוט לא מפסיקה להביא בראש מתחילתה עד סופה. להבדיל מרוב להקות הת'ראש, גם הגרוביות וגם הברבריות, Susperia לא שוכחים גם לגעת בצד הנוגע שטיפה קורץ לגותי (כנראה אלמנט שנשאר להם עוד מימי הבלאק מטאל שלהם, בל נשכח שמתופף הלהקה ומייסדה Tjodlav בילה זמן לא מועט ב-Dimmu Burgir) ולא מעט לדת' המלודי – אבל עם חותם ענק של אישיות משלהם, גם אם בסופו של דבר – הם גרסה אירופאית ל-Testament.

מי שלא מכיר את הלהקה, אני אמליץ לעשות סיבוב היכרות לפני אלבום זה עם אלבומה הקודם Unlimited שהיה בהרבה מובנים כבד יותר וטכני יותר – אבל מי שרוצה לצלול קודם כל אל היצירה היותר מלודית והיותר קליטה שלהם, Cut From Stone הוא המקום להתחיל. השיר הפותח ואחד הכבדים ביותר בדיסק הוא המנון מטאלי שלא חדל מלהרביץ בשם "More", שפותח עם ריף המזכיר Machine Head טיפה והולך ומתקדם בדהירה שוצפת לעבר קליימקס יפיפה של שכבות שירה על ה-C-part הבומבסטי.

זהו השיר הראשון שהתרגלתי אליו אחרי שינוי הכיוון מ-Unlimited (אחרי הכול, אלמנט הגרוב-מטאל באלבומם הקודם של ההרכב היה מועט יותר, ופה – למרות שאינו מוקד המוזיקה העיקרי, עדיין עושה ביקורי אורח לעתים תכופות יותר). זהו גם בין השירים היחידים שסולן הלהקה Athera משתמשבגרונו הניכר בסגנון צ'אק בילי ולא בשירה מלודית יותר. מפה האלבום ממשיך עם כמה וכמה הפצצות.

יש לנו שירי כאסח כמו "Lackluster Day" ו-"Life Deprived" מצד אחד, ושירי סמי-בלדה כמו "Under" ו-"Distant Memory" המרגשים – אבל שיאו של האלבום הוא באיזון בין השניים. גם בשירים המכסחים ביותר אפשר למצוא את ניצוץ המלודיה הגרונית בקולו של Athera ובגיטרות שבין ריטוש לריטוש מבליחות מלודיה שתופסת את האוזן. הכול במינון הנכון, הכול נמצא בדיוק על רמת הקיטש הנכונה, מבלי לגלוש למחוזות בלתי רצויים.

ישנם שירים כמו "Release" או "Bound To Come" שלמרות המוזיקה שגורסת בשר – אפשר להזדהות עם המילים ולהמהם את המלודיה שבועות אחר-כך – ופה האלבום באמת מנצח בגדול. יתרון נוסף של Susperia הוא המילים שאולי כתובות בשפת רחוב – אך מדברות על נושאים שכולם יכולים להזדהות איתם ולא נמצאים ברומו של עולם. אין פה עיסוק בשדים ומפלצות, במלחמה בממשלות או במטאל-עד-העצם – למעשה העיסוק היחיד שעוסק באמת על חווית מלחמה מסופר מנקודת מבט כה אישית וכואבת בשיר "Brother", שנכתב אודות אחיו של Athera אשר נשלח להלחם מלחמה שלא לו – כנראה בעיראק – תחת כוחות האו"ם.

ל-Susperia, מבחינתי, אין איברים חלשים בהרכב. כל אחד מהנגנים מבצע את תפקידו בצורה יוצאת מן הכלל, ומתעלים על כולם הם Athera ו-Tjodlav – בעוד הראשון מביא לנו את הגרסה היותר מלודית של צ'אק בילי, מלך-מלכי-המלכים של סולני המטאל לדעתו של כתב זה, השני מצליח להרעים על התופים בתפקידים לא פשוטים ומרשימים אך עם זאת שזורים היטב בתוך המוזיקה – בל יבלטו בצורה מיותרת.

גם ההפקה המאוד מלוכלכת יחסית לז'אנר (דבר אשר נשאב כנראה מהניסיון של ההרכב לקרוץ שוב ושוב אל עולם הבלאק מטאל המלודי כדוגמת Dimmu וחברותיה – אם כי לא עולה יפה) תורמת מאד לייחודיות של האלבום, משאירה אותו בסאונד קר ומרוחק, אך המוזיקה מקרבת אותו אל המאזין בכוח אדיר. בגדול אפשר לומר ש-Susperia הצליחו להתנתק מכל ז'אנר כלשהו. אין ספק שהז'אנר שהם הכי קרובים אליו זה ת'ראש מטאל, והם הרבה יותר קרובים לת'ראש מטאל מ-Lamb Of God למשל, אבל הם הוסיפו כל כך הרבה נפחים חדשים לשיריהם – שכבר קשה לשים על הז'אנר את האצבע במדויק.

ראיתי אנשים באינטרנט שמנסים לכנות את זה "ת'ראש-בלאק-מטאלקור מלודי" – וזה לדעתי פשוט כינוי מכוער במיוחד לז'אנר שאין צורך להכליל בשום נגזרת של מטאל. למי שאהב את Susperia בתחילת הדרך, יש פה כמה אלמנטים שנשמרו מ-Vindication ומ-Predominance, אבל בהחלט מדובר בשינוי מוחלט מאז, ואפילו Unlimited מרגיש רחוק עכשיו. Susperia ממשיכה להשנות ולהתנסות, וכל ניסיון שלהם – להבדיל מכמה להקות אחרות שאנחנו מכירים – עובד בצורה נהדרת. הרי לכם להקה שיודעת מה היא עושה, גם כשהיא עושה משהו חדש.