1. Chemistry
  2. The Coming Past
  3. Situational Awareness
  4. Devil May Care
  5. Off The Grid
  6. Years of Infinity
  7. Home Sweet Hell
  8. Mind Apart
  9. Beast by Design
  10. Untouched

כולנו יודעים מה יש בנורבגיה. הרבה מאד בלאק מטאל. יש בלאק טוב, בלאק פחות טוב ובלאק רע. אני לא היחיד שחושב ככה, והדעה שלי לא משוחדת בנושא הזה בצורה שונה מהרגיל. ישנו איזה שמוק אחד בשם Tjodalv (הנורבגים עם השמות הנוראיים שלהם) שנמאס לו מהבלאק מטאל. באמת. הוא החליט שהוא מקדיש את התקופה הגדולה של חייו החל מ-1998 ללהקתו החדשה העונה לשם "סוספריה". הבחורצ'יק היה מתופף בלהקת בלאק מטאל, אחת שכולנו מכירים, Dimmu משהו, לא זוכר את ההמשך, ולצערו תמיד יזכרו אותו ואת סוספריה בתור "הלהקה של הבחור שתופף שם ושם". האמת? הפסד שלהם.

האלבום "Unlimited" של סוספריה דווקא מגביל את עצמו בצורה מאד נוחה לעבדכם הנאמן. בעוד שני האלבומים הקודמים קפצו בין ת'ראש מטאל מושפע מהגל השני של סן פרנסיסקו (להלן – Testament) עד לבלאק מטאל אפל וסקנדינבי, עם קצת השפעות ניו-סקול שעשו חררה לחובבי הסגנון הישן, משופעת בשימוש הגובל באקספרמנטלי בסגנון השירה היחודי של הסולן (מה שכבר לא כל כך נסיוני בז'אנר הנורבגי, אפילו לא בבלאק מטאל – כעת שבורקנאגר ושאר ירקות עושות את זה כמן הכרח בכל שיר שלהן) אלבומם השלישי מאד מאד מקובע לז'אנר הת'ראש מטאל במסורת האמריקאית. שוב, השם Testament צריך להבהב לכם בענק כמו שלט חוצות בלאס-וגאס.

זה די ברור שסוספריה מושפעים מטסטאמנט, זה היה עוד ברור עוד באלבומים הראשונים שלהם, אבל כעת הדבר חוצה גבולות ותאוריות שנשארו עד כה ללא הוכחות רבות. החבר'ה לא רק אוהבים טסטאמנט, אני לא אתפלא אם הם הסטוקרים המסוכנים שלהם, שרק מחכים ליום בו תצוץ ההזדמנות, והם יחטפו אותם מהקרון שלהם, יקשרו להם את הגפיים כמו עגל רך ויעלימו אותם כדי לקחת את מקומם בסיבוב ההופעות בתקווה שאיש לא יבחין. אם אותו איש צפוי להיות עיוור, ייתכן והוא עלול בהחלט להתבלבל, כי הם נשמעים מאד-מאד דומים ללהקת האם.

כמובן שאין כמו הדבר האמיתי, וסוספריה לא מתקרבת לכריזמה האדירה שיש לטסטאמנט בכל תו ותו, אבל אני חייב להודות שאם כבר מחקים מישהו – הם לא יכלו לחשוב על דוגמה יותר מוצלחת. אם יש להקה שראויה לקופיקאט יותר מכל להקה אחרת – זוהי Testament, וכן יירבו.

האלבום עצמו אינו בדיוק אלבום "טסטאמנט" רגיל, אבל זה לא היה מפתיע בצורה מזעזעת אם הלהקה המקורית הייתה מוציאה אותו. היו מקסימום טוענים שהחבר'ה פנו יותר לצד הסקנדינבי של המטאל (מה שכבר ידוע לכולנו. ע"ע Dragonlord) ואת האלבום פותחת מלודיה מתקתקה שתעשה טוב על הלב לכל חובבי הדת' המלודי. בכלל אנשי In Flames ו-At The Gates יכולים להרגיש פה בבית, בעיקר בגלל עבודת גיטרות מהירה ות'ראשית, ומלודיות גיטרה בגדר המגניב.

Chemistry השיר הפותח, בין החזקים באלבום, מתחיל מעודן וממשיך בהשתוללות מרהיבה, בדיוק כמו ש-Testament עשו בפאר היצירה – D.N.R.. אם יש צורך להשוות את האלבום הזה ל-Testament בצורה מדויקת יותר, הייתי אומר שהוא נמצא בין 3 אלבומים נוחים שהם The Gathering המופתי, Low האיכותי והאלבום Rapture של Dragonlord, שמה לעשות – בסופו של דבר, זה אלבום של Testament.

הליריקה אינה מדברת בגובה העיניים, אלא נמוך למדי. אני לא מתכוון לשפל המדרגה המגוכחת כמו Illdisposed, אבל הם עושים את זה בכוונה. סוספריה סתם לא משתדלים יותר מדי, או שפשוט אין להם את זה בליריקה. אבל אם לא מעיינים –באמת- במילים, אפשר לפנטז שיש איזושהי משמעות גבוהה מעבר מלבד "תסתכלי אימא, אני נרקומן. סליחה. אפשר קצת כסף?" כמו בשיר הפותח.

השירים הבולטים לטובה באלבום, שהוא כולו ככולו די טוב, הם Devil May Care המלודי שמתחיל באמת בצורה עדינה – אל תטעו, אין בלדות, ולא סמי-בלדות אפילו – אבל עם עבודת גיטרה שתזכיר לרבים את Colony של העולים בלהבות השבדים עם השפשוף של איזור המפרץ האמריקאי. התוספות מעבר של הליווי הנשי בפזמונים יכול להיות Turn off רציני למי שמחפש את הת'ראש הכסחיסטי, אבל לדעתי, להוציא את העובדה שזה גימיק זול, זה עובד מצוין לדעתי.

שירים טובים נוספים הם הרצף של שני השירים Years of Infinity הנע בין מלודיות חזקות, פזמון קליט ונשכני וריפים קלאסיים של חובבי ה-Testament, והשיר העוקב Home sweet hell הלא כל כך מאופיין באווירה הת'ראשית שלו, אבל זה גורם לו לבלוט לטובה ולא ההפך. השירה פה הרבה יותר עדינה משאר האלבום, אבל השיר עצמו נשמע יותר כמו "להיט הלהקה שהוכן למקרה שבאמת ישדרו אותם בהד באנגרז בול 2". אני אהבתי.

ישנם כמה ריפים בלאקיים-למחצה, או פשוט לא ת'ראש-מטאל במאפיינים הקלאסים של הדבר, שזורים להם על פני האלבום, כמו ב-Off the grid וב-Beast by design, אבל הווקאלז הכל כך טסטאמנט-וואנאביז יעלימו חששות מסולדי הבלאק מטאל כמו הנהרייני הזה.

בסה"כ, להתעלם מהעובדה ש-Elvorn הגיטריסט אינו אריק פטרסון – הוא משחרר ריפים איכותיים בצורה מסחררת, במיוחד באלבום זה, ולהוציא את העובדה האפילו יותר מעיקה ש-Athera אינו מתקרב לעוצמה הצ'אק-בילית, הוא הבן אדם הכי קרוב אליו עלי אדמות, וזה כבר משהו שהוא אלוהי למחצה לדעתי.