Swallow the sun – Moonflowers
- Moonflowers bloom in misery
- Enemy
- Woven into sorrow
- Keep your heart safe from me
- All Hallows’ grieve
- The void
- The fight of your life
- This house has no name
למרות שהוא גדול ממני רק בשנתיים, אני כל פעם מחדש נושא עיניים למיקו, הסולן של STS. עבורי הוא הסולן הכי טוב בעולם, בעיקר בעמדת הגראולים. כמוזיקאי, בעיקר כשאני מלחין דום מטאל, אני לא יכול לרגע לברוח מהעובדה ש-STS הם ההשפעה הכי גדולה שלי. הם כוכב הצפון שלי (5 נקודות למי שהבין את הרפרנס). הם להקה אלוהית, ואני אפילו לא מקבל מהם תגמול על כל המחמאות שאני שופך עליהם. הם פשוט אהבה ברמה שקשה לתאר.
קשה להאמין שהלהקה הזאת קיימת כבר 21 שנה. באמת שקשה. בשנים האלה הם הספיקו להוציא כבר 8 אלבומים כולל הנוכחי, והרגל אפילו לא ממש יורדת להם מהגז. אפשר להגיד שהאלבום הקודם היה בהילוך קצת יותר נמוך, אבל ברשותכם, אקפוץ לסוף ואגיד ש-once it grows on you, מדובר באלבום פצצה (וכשאיראני אומר לכם שמדובר בפצצה, אז מדובר בפצצה).
צליל קצת קריפי פותח את האלבום ואליו מצטרפת גיטרה נקייה עם 800 טון ריוורב במקצב 6/8 (למי שלא יודע את הנתון המשמעותי הזה, מעולם לא היה שיר לא טוב במקצב של 6/8 או ¾. זה החוק). מיקו מצטרף בשירה נקייה מלטפת, קלידים נכנסים בעדינות ואז, בשעה טובה, פיצוץ של גראולים ודיסטורשן כמו שהאדם השפוי מחכה לשמוע כשהוא ניגש ללהקה הזאת. השיר הולך וחוזר ממחוזות הנקי האווירתי והמעודן אל מחוזות הגראולים והאלימות, כאילו נכתב במיוחד בשבילי. במילה אחת: תודה.
Enemy כבר ניחן בפחות סבלנות מקודמו. השיר שיצא כסינגל מתחיל בעצבים מהרגע הראשון, גם במקצב שאני מאוד אוהב, יורד מהרעש לכמה רגעים וחוזר בדיסטורשן לפזמון איטי יותר. פשוט ככה עושים דום. נכון שSTS לא אלה שכתבו את הספר, אבל אם כותבי הספר היו רות סירקיס, STS הם גורדון פאקינג רמזי.
Woven into sorrow כבר יותר איטי מקודמיו, יותר דכאוני, אבל יותר כבד משמעותית. בעיקר ה-C part שאתם פשוט חייבים לשמוע. על הדרך, אני חושב שהשיר מצליח להדגים הכי טוב עד כמה הסאונד באלבום הזה מצוין. הפקה מושלמת שמצליחה לתת את המקום הנכון לכל כלי בכל תפקיד.
ישר אחריו מגיע שיר פי מיליון יותר קצבי, אבל אלוהים יודע למה לעצור פתיחה כזאת סוחפת בשביל קטע נקי של גיטרה ושירה, שיותר נשמע כמו התחלה של שיר. קומפוזיציה קצת לא ברורה, אבל אחרי החלק השקט הזה הלהקה מפצה בגדול עם חזרה למחוזות האלימות והכובד המתבקשים. השיר הולך וחוזר, בין מחוזות השקט למחוזות האלימות, רכבת הרים כמו שאני חושב שכל שיר שאורכו 5 דקות ומעלה צריך להיות.
ב-All hallows’ grieve הלהקה מארחת סולנית, במה שמסתמן בתור השיר השקט של האלבום, די בסגנון של Cathedral walls מהאלבום Emerald forest and the blackbird. רק מה? אני חושב שהשיר הנוכחי מלא יותר, פחות מתאמץ להיות עצוב ויותר סוחף. בסה"כ מעולה.
אחרי The void, שיצא כסינגל נוסף מהאלבום, ובכנות, נשמע מאוד כמו האח התאום של Enemy, ואחרי The fight of your life הבעיקר אקוסטי עם התפרצויות זעם לפרקים, האלבום מגיע לשיר האחרון. לשמחתי זהו השיר האלים ביותר באלבום, וידוע שאלבום חייב להתחיל או להסתיים בשיר הכי אלים (או גם וגם. אנחנו לא מתנגדים לאלימות).
לסיכום, מדובר באלבום מצוין. מאלבום לאלבום הסאונד של הלהקה מתחדד והופך למודרני יותר ויותר אבל עדיין נשמע כמו דום ולא איזה דת'קור רחמנא ליצלן. STS מוסיפים לרפרטואר שלהם עוד אסופת שירים מורכבים, עצובים ונוגעים שיודעים להיכנס לטנטרום של עצבים וכמאזין ותיק אני מודה להם על כך.