Sworn Enemy – The Beginning Of The End
- Forgotten
- Scared of the Unknown
- Beginning of the End
- Save Your Breath
- Absorb the Lies
- All I Have
- We Hate
- No Second Chances
- After the Fall
- Here Today
- Weight of the World
למרות שעל פניו Sworn Enemy היא עוד להקת מטאלקור אמריקאית, מה שיוצר את ההבדל בינה לבין אותן מאות להקות אחרות ששוטפות כרגע את השוק היא כמות הכישרון של חבריה, בסדר גודל כזה ששם אותה בשורה אחת עם להקות כמו God Forbid ו-As I Lay Dying. הלהקה הצעירה היחסית, שמקורה בסצנת ההארד קור הניו יורקית הידועה לשמצה, הספיקה להוציא לפני כן רק EP ואלבום אחד מלא, העובדה שאת אלבומם השני הם כבר הוציאו בחברת Electra היא מספיקה לכדי להעיד על כך שיש בה משהו מעבר לסטנדרט, המשהו הזה הוא צירוף מעולה של שירים שנעים בין הארד קור ומטאלקור לט'ראש אגרסיבי בסגנון The Haunted ודומיהם, האיכות הכללית של האלבום והנגנים שבו יוצרת מוצר שמריח מאיכות ויכולת.
הקטע הפותח, "Forgotten", הוא כבר ט'ראש קור לראש, מקצב מהיר עם התקפת גיטרות מיידית, השירה היא שירת מטאלקור גראולית אופיינית, הלהקה לא משלבת שירה נקייה ומלודית בסגנון רבים אחרים, וחבריה פשוט צורחים נשמתם עם האגרסיה שבמוזיקה ומשלבים כמה ריפים מלודים יותר ושימוש בלידים מלודים כדי לתת איזה שהוא הגיון פחות תוקפני. "Scared Of The Unknown", השיר השני, פותח בריף אתני כבד שמשתלב מאוחר יותר בט'ראש הכבד של הלהקה, שוב, מהירות גבוהה, דאבל בס רועם, שילוב של ריפים הארד קורים בכאלו ט'ראשים, כל זה מתובל באיכות הנגינה המרשימה שלהם, שנופלת רק במעט מזו של החבר'ה ב-God Forbid.
למרות שיהיו מי שישוו בין הלהקה ל-Killswitch Engage למשל, אך האגרסיה הברורה של ההרכב מרחיקה אותו מכל השוואה, הם קרובים יותר להארד קור ניו יורקי מאשר לדת' מטאל שבדי מלודי, והם לא בורחים לפזמונים מלודים קליטים, כאן זה אגרסיה לכל אורך הדרך, האיכות של המוזיקה באה לביטוי בקטעים כמו בסקשן של הליד ב-"Save Your Breath" הסופר-עצבני. הלהקה תוארה לאחרונה כגרסא מודרנית של Slayer ואני יכול להבין למה, גם הם מתקיפים פה עם 11 שירים באלבום שאורכו כ-38 דקות, ירייה אחר ירייה של מטאל עצבני עם שפע של ריפים ט'ראשים חזקים.
אבל בשעה ש-Slayer לקחו ממקורות הפאנק שעליהם גדלו, אצל Sworn Enemy זה הכול מבוסס על ההארד קור, שירים כמו "We Hate" נשמעים כמו גרסאות עצבניות יותר לשירים של להקות Crossover ראשוניות כמו D.R.I, עם טקסטים זועמים בהתאם, הם מרוכזים יותר במחאה ובזעם ההארד קורי ופחות באסקפיזים של להקות כמו Slayer. כל זה עושה את הלהקה שתקרוץ בעיקר לקהל החדש והצעיר יותר, זה של God Forbid ודומיהם, אבל זה גם אלבום שלא ירחיק ממנו אוהבי אולד-סקול – התחושה שם.