Symphony X – Underworld

לא בכדי הצליחה Symphony X להפוך בהדרגה מהאנדרדוג של הפאואר-פרוג מטאל למפלצת רצינית עם קהל מעריצים אדוק; כזו שאפילו בישראל הצליחה לסחוף אחריה מספיק קהל בכדי להצדיק הופעה (מוצלחת במיוחד) במועדון ההאנגר 11 לפני כשלוש וחצי שנים. הנוסחה המוזיקלית שלה, שזכתה לאי אילו שדרוגים במרוצת השנים, הוכיחה עצמה בכל אלבום מחדש – כשהגרעין נותר זהה. פרוג מטאל מהול באלמנטים מובהקים של פאואר מטאל, ועדיין משולל כל שמץ של פלצנות ופומפוזיות. קל לזהות שיר של Symphony X בתוך כמה שניות – זאת תודות בעיקר לסגנון הנגינה הייחודי של וירטואוז העל Michael Romeo לצד שירתו הבשרנית-אך-נוגה של Russell Allen האגדי, ועבודתם המדויקת של שאר חברי הלהקה המקיפים אותם. לא פלא שכבר עשור וחצי ברציפות שמדובר באחת מהלהקות הטובות ביותר שהז'אנר הזה יצא אי פעם – אם לא הטובה שבהן.

על אף שהתכונות הבסיסיות של היצירה ב-Symphony X נותרו פחות או יותר זהים במרוצת השנים, והם מעולם לא מצאו עצמם – לטובה או לרעה – נעים לכיוונים בלתי צפויים, שנות האלפיים הציגו עלייה הדרגתית בסף הכבדות של הלהקה. אלו החלו משתרשים בה החל ב- " V: The New Mythology Suite" המופתי, שבעיני מהווה את פסגת היצירה של הלהקה ואת קו התפר בין הוריאציה הסימפונית שלה שבאה לידי ביטוי בשיאה ב-"The Divine Wings of Tragedy", והגישה המוזיקלית הגרובית, הכבדה והבועטת שטפחה באלבומים שמאז. שיאם של אלו התרכז ב-"Iconoclast" הנהדר ששוחרר לפני כארבע וחצי שנים. אלבומיה הללו של הלהקה מהווים הצטיינות במבחן האולטימטיבי שלה כלהקה איכותית, שגם לאחר שהתברגה בעשירון העליון של עולם הפרוג מטאל מסרבת לנוח על זרי הדפנה, ועודנה מוסיפה להוכיח מי הוא המושל בכיפה.

מבחינה מוזיקלית לפחות, "Underworld" ממשיך בקו חופף יחסית לזה של "Iconoclast": הוא בעל מתווה כסאחיסטי אך עם זאת קליט, שנשבר לפרקים בקטעי הסמי-בלדה שמבליחים מפעם לפעם באלבום ברגעים צפויים יותר ופחות. יחד עם זאת, "Underworld" מצליח לקרוץ במידת מה לאלבומיה הישנים יותר של הלהקה, מה שבא לידי ביטוי בעיקר בחזרתו של הקלידן Michael Pinnella למרכז הבמה לעתים תכופות יותר משהתרגלנו לאחרונה. מבחינה לירית-קונספטואלית, Romeo וחבורתו בחרו להתמקד בקונספט הכי מטאלי שיכלו לחשוב עליו: פרוטגוניסט שיוצא למסע למעמקי השאול על מנת להציל את היקר לו, בהשראת קורותיהם של אורפאוס ודאנטה. כמו בצמד אלבומיהם הקודמים, "Iconoclast" ו-"Paradise Lost", גם הפעם לא מדובר בעלילה ממשית בעלת התחלה, אמצע וסוף, אלא בתמה מרכזית שמלווה את שירי האלבום.

לאחר תרועת הפתיחה המלכותית בדמות הקטע האינסטרומנטלי הסימפוני הקצרצר המתקרא בפשטות "Overture" מגיע ה"להיט" התורן, הלוא הוא השיר "Nevermore" – שאינו מציע הרבה חדש תחת השמש; הוא מהווה תמצית קלילה של הנוסחא הבסיסית ביותר במוזיקה של Symphony X. השכלול מתחיל להתגולל באוזניו של המאזין בהמשכו של האלבום. כך למשל בהבלחות של דת' מטאל המקופלות להן בתוך שירים כמו שיר הנושא ו-"Kiss of Fire". לעומתם, "Without You" – שנמצא הפעם בתפקיד הבלדה התורנית של האלבום שעומד היטב במשימתו לגרום ללחלוחית להתלות בעיניי, ובאותה הקלחת עם אלו גם הריף הסמי-אוריינטלי הנפלא של "Charon". מיתרי קולו של Allen עבדו שעות נוספות, כשגווני קולו מצליחים לרגש, לצמרר, לסחוף ולגרום לאדרנלין של המאזין לגאות בעת ובעונה אחת.

השירים הטובים ביותר באלבום הם כמובן שיר הנושא, כמו גם "To Hell and Back" המתפקד על תקן השיר הארוך ועתיר השינויים, שמתפתח ומתעצם לאיטו, וכולל פתיח נפלא שמשלב בין מלודיית הגיטרה של Romeo שלו לאווירה הקסומה שמשרים הקלידים של Pinnella. בנוסף לאלו ישנו "Run With The Devil", שמזכיר לי מדוע התאהבתי ביתר קלות בגרוב המהודק שאליו כיוונו חברי Symphony X במרוצת השנים. "Swan Song" כולל את הסולו הנפלא ביותר של Romeo באלבום כולו – ואולי אחד המוצלחים שלו אי פעם.

בפועל, יש באלבום את כל מה שמעריץ Symphony X מושבע זקוק לו. הוא אולי לא יפגע בדיוק אצל מי שאיבד את הלהקה היכנשהו לאחר "The Odyssey" – אך מי שצלח את צמד אלבומיו הקודמים של ההרכב בהנאה – ימצא אותה גם כאן.

עד כאן הכל טוב ויפה. יחד עם זאת, מה שמציב את "Underworld" מעט בשוליים נגזר מכך שהאימפקט שלו אינו עוצמתי מספיק כשל קודמיו. באמת שכמעט והתפתיתי להעניק לאלבום ציון של חמישה פנטגרמים, אך משהו שם בכל זאת מרגיש חסר – "Legend" למשל מסיים את האלבום במעין קול ענות חלושה ביחס ל-"Revelation (Divus Pennae ex Tragoedia)", " Reign in Madness", "Rediscovery (Part II) – The New Mythology" ושלא נדבר כמובן על האפוסים "The Odyssey" ו-" "The Divine Wings of Tragedyעצמם, הנושאים את שם האלבום ממנו הם לקוחים. השירים ב-"Underworld" עובדים היטב כל אחד לחוד, אך כשהם ארוגים יחדיו האלבום מרגיש מעט דיאטטי. חסר לי פה אלמנט (להוציא את הקונספט הלירי) שיביא את האלבום לעמוד בפני עצמו, ולא להשמע כמו מעין תרכובת שבושלה מהשאריות של "Iconoclast" עם קריצות קלות לתקופה הסימפונית יותר של "Twilight in The Olympus" ו-"The Divine Wings of Tragedy" (כמו גם רפרנסים מוזיקליים מובהקים שניתן לשמוע בשיר "Nevermore"). עם כמה שהשירים בו מוצלחים, ל-"Underworld" בכל זאת אין את ה-"Smoke and Mirros" או ה-"Sea of Lies" שלו – שיחרטו חזק בתודעה לימים לבוא, כי הוא בעיקר more of the same ותו לא – התעוזה הכי מובהקת בו היא הצלילה העמוקה יותר למטאל כבד וגועש, שגם זו נדגמת טיפין טיפין באלבום ואינה מהווה אלמנט מובהק בו.

Symphony X שחררו השנה אלבום שאמנם שומר בקפידה על הרף הגבוה בו הם ניצבים, וההאזנה לו היא חוויה מהנה ביותר כפי שניתן היה להניח מראש. בכל זאת, "Underworld" לא ייזכר לטווח הרחוק יחד עם החוליות החזקות בדיסקוגרפיה האיכותית של ההרכב, כשליד שורת יצירות המופת שמרכיבות אותה הוא פשוט מחוויר.