Syrach – A Dark Burial

לכל אורך הזמן אותו השקעתי באלבום החדש של Syrach, הייתה לי תחושה חזקה של דה-ז'ה וו. השם של הלהקה צלצל מוכר, הייתי בטוח שראיתי את העטיפה הזאת בעבר, וגם המוזיקה הייתה דומה בצורה מחרידה למשהו ששמעתי בעבר. אבל לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת – היום במטאל קשה מאוד להיות מקוריים, הכל נשמע ונראה אותו הדבר פחות או יותר, ויכול להיות שזה סתם צירוף מקרים מוזר, או שהמוח שלי משחק איתי משחקים מוזרים.

אבל, כפי שהתברר לי, כנראה שלא טעיתי ומוחי לא בגד בי, ואכן בדרך-לא-דרך גיליתי שאכן שמעתי את Syrach בעבר, ואפילו סיקרתי את הלהקה פה במטאליסט. הייתי מופתע, לא מהגילוי (שכן זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה), אלא יותר מהעובדה שעברו למעלה משנתיים מאז ש-Syrach שחררו את אלבומם הקודם, ודבר לא השתנה. כל הנקודות שהעלתי לגבי האלבום הקודם, תקפות לחלוטין כלפי האלבום החדש.

המוזיקה, בכלליות, עדיין לא בדיוק סגורה על עצמה. חלק מהזמן מדובר בדום מטאל 'מסורתי', ובחלק האחר, דום-דת' בריטי סטנדרטי. העניין הוא שהשילוב לא בכל המקרים נעשה בצורה מוצלחת מאוד – לדוגמה בשיר הראשון, "Curse The Souls", המעבר הוא חד מאוד ומגיע בסוף השיר, לאחר שכבר היה ה'קתרזיס' השקט של השיר, פתאום מגיע חלק נוסף, בקצב ואנרגיה שונה משל שאר השיר, מה שלדעתי גורע יותר מאשר מוסיף. דוגמה נגדית לסוגיית מבנה השירים אפשר למצוא בשיר הנושא, "A Dark Burial", שמשתמש יפה מאוד בעקרון השקט-רעש בבית הראשון של השיר, ואז מתחיל להגביר קצב לאט אבל בטוח, עם כמה ריפים מוצלחים, שינוי הדרגתי בטמפו, עד לנקודת השיא שנשברת בפתאומיות בסוף השיר.

אך הנקודה החלשה ביותר באלבום, בדיוק כמו בקודמו, הוא הסולן. בדום מטאל שלי אני מצפה לסולן דרמטי ועוצמתי, ובמקום זה, לכל אורך האלבום קן אולסן מציג חצי-גראול חצי-לחישה, מחוספס אבל חסר עוצמה ומעוף. ללא גיוון בקול ובסגנון הגראול, הסולן משתמש בגראול החלש שלו גם בקטעים השקטים והרגועים וגם בקטעים המהירים והקצביים של הלהקה, שפשוט זועקים לסולן חזק ודומיננטי יותר. באלבום הקודם התארח במספר שירים הסולנים של Enslaved ו-Octavia Sperati, שהוסיפו קצת גיוון ועומק לשירים בהם השתתפו, אבל הפעם אפילו זה לא היה בשביל להרים טיפה את המצב.

אני אישית די התאכזבתי מהאלבום, בסיום הביקורת הקודמת שלי על הלהקה הצהרתי שמדובר בהרכב עם פוטנציאל לא ממומש, ושאני מצפה מההוצאה הבאה שלהם להיות איכותית ולממש את אותו פוטנציאל. אבל, בניגוד לציפייה שלי, Syrach חזרו על אותן הטעויות שעשו באלבום הקודם, ומאחר והיה להם מספיק זמן להשתפר – אני כבר לא מרשה לעצמי להיות סלחן ומתירן כמו בביקורת הקודמת. במקום ללכת צעד אחד קדימה, הם הלכו שניים אחורה, וחבל.