Syrach – Days Of Wrath

Syrach היא להקת דום מטאל נורבגית שקיימת, מסתבר, כבר 15 שנה, ובאמתחתה אלבום מלא אחד מ-1996 ומספר דמואים שהחזיקו את הלהקה חיה לאורך השנים. האלבום Days Of Wrath – שהוא כאמור אלבומה השני של הלהקה והאלבום המלא הראשון שלה אחרי כמעט 12 שנים של שקט כמעט מוחלט – הוא מעין קיבוץ של כל הדמואים שהלהקה הוציאה מאז האלבום הראשון שלה ועד היום, בתוספת שלושה שירים חדשים והקלטה מחודשת באולפנים של הקלידן של Enslaved.

אם יש משהו שמבחינים ב-Days Of Wrath ישר מהרגע הראשון שמכניסים אותו למערכת, הוא שפשוט אפשר לראות איך Syrach ניסו לעשות את זה נכון. הם לקחו מפיק יחסית אנונימי שמנגן בלהקה די גדולה, מה שהבטיח להם סאונד ייחודי שיהיה החותמת האישית שלהם. לעטיפת האלבום הם השתמשו בציור של Aaron Stainthorpe, סולנה של אחת מלהקות הדום הגדולות בהיסטוריה, My Dying Bride.

הם הביאו שני זמרים מצוינים להתארח באלבום (Grutle Kjellson מ-Enslaved ו-Silje Wergeland מ-Octavia Sperati שתורמת את קולה הענוג לשלושה שירים באלבום, וגם הופיעה עם הלהקה במספר הופעות). נראה שהלהקה עשתה באמת כל שביכולתה כדי להצליח באלבום הזה, והשאלה שנשאלת היא כמובן – האם היא עשתה זאת?

ובכן, כן ולא. מצד אחד, כחצי שנה אחרי שהלהקה הוציאה את האלבום בסוג של הוצאה עצמאית (דרך "חברת ההפצה" של הגיטריסט והסולן), חטף אותו אחד הלייבלים העצמאיים הגדולים ביותר בתחום המטאל (Napalm Records) והוציא אותו בהפצה מחודשת ורחבה הרבה יותר באירופה ובארה"ב. כמו כן, החתימה בלייבל החדש שלחה את החבר'ה מנורבגיה לסיבובי הופעות ברחבי אירופה, ובקרוב גם טור עולמי שיכלול אפילו מספר הופעות בסין(!). אז אין ספק שמבחינת הלהקה, האלבום הזה הוא הצלחה מסחררת. אבל מוזיקלית? האמת שלא כל כך התלהבתי.

יש באלבום הזה כמה אלמנטים מאוד מוצלחים, אבל גם לא מעט פאשלות שאי אפשר לעבור עליהן לסדר היום. המוזיקה ברמת העיקרון מורכבת בעיקר מריפים בסגנון הדום מטאל המסורתי\"אפי", בסגנון Candlemass ו-Solitude Aeturnus המוקדמים, עם נטיה קלה לדת'-דום בריטי של שנות ה-90' כמו My Dying Bride ו-Paradise Lost. זה עובד טוב ברוב הזמן, קצת חוזר על עצמו וממחזר ריפים לעתים רחוקות, אבל ברמה הכללית, זה עובד.

ההפקה, כמו שאמרתי, נעשתה על ידי הקלידן של Enslaved עם עזרה מהגיטריסט המוביל שלהם Avre Isdal, והיא די יוצאת דופן במושגים של היום. בעוד שרוב הלהקות היום נוטות לכיוון סאונד נקי ומצוחצח מאוד, Syrach רצו והשיגו סאונד מעט מלוכלך ונא, שמזכיר את אלבומי האולד-סקול בתחום הדום והזכיר לי מאוד את הסאונד של האלבום Nightfall של Candlemass, רק טיפה יותר באסי וכבד. אין ספק שזוהי החלטה אמיצה מצד הלהקה, אך גם החלטה מאוד נבונה לדעתי, שכן הסאונד מתאים לאלבום כמו כפפה ליד, ואני חושב שהוא היה נהרס עם סאונד יותר "מודרני".

אבל אם יש דבר שמפריע לי ב-Syrach זה הסולן, Kenneth "Ripper" Olsen. כמעט לכל אורך האלבום הוא משתמש בסוג של לחישה מחוספספת שאמורה להזכיר לנו גראול. זה פשוט לא עובד – קודם כל זה נשמע פשוט רע, כאילו הוא מנסה לעשות גראול סטנדרטי אבל לא ממש יוצא לו, ושנית, זה הטון שלו לכל אורך האלבום. התמדה זה טוב, אבל מאד חסר הגיוון, במיוחד כשהקול היחיד שהוא יודע לעשות לא טוב במיוחד. לאלבום כמו Days Of Wrath מגיע סולן טוב בהרבה, כמו Paul Khur מ-November's Doom או Marius Strand מ-The Fall Of Every Seaso – מישהו עם גראול עוצמתי ומרשים אך גם טווח מספק שכולל גם שירה נקייה, שממש חסרה לי באלבום הזה.

עוד אלמנט שהפריע לי באלבום היה העובדה שכמעט כל השירים, למעט שלושה, נכתבו לפני לפחות שמונה שנים ("The Twilight Enigma", "Semper Ardens" ו-"A Death Tear" למשל הופיעו בדמו שיצא ב-1998) ומרגישים שהכתיבה שלהם ישנה ולא תואמת לזו של השירים החדשים יותר, כמו "Are You Able to Breath Fire?" ו-"Nine Fallen Men". לשירים הישנים יש פוטנציאל ולא מעט רגעים מוצלחים, אבל חשוב שבאלבום יהיה קו אחיד בסגנון ובאיכות השירים, ופה פשוט שומעים שהכתיבה של השירים החדשים פשוט בוגרת ומוצלחת יותר מהחומר שהלהקה כתבה לפני עשר שנים.

ככה נוצרת אי עקביות בכתיבה, כשבשיר כמו "Are You Able To Breath Fire?" מופיעה וחוזרת מלודיה קרירה ונורדית מאוד, בפריטת טרמולו מהירה, ולעומת זאת בשיר "Stigma Diabolikum" יש מלודיה משמחת משהו, שמזכירה לי מוזיקת פולק אירית. זאת אחלה מלודיה שהייתה עובדת טוב בשיר של ה-Dropkick Murphys, אבל היא שמחה מדי לשיר דום מטאל ולא תואמת לקו שהנחיל השיר הראשון באלבום, ואחריו גם השיר השלישי – שניהם שירים חדשים בארסנל הלהקה.

בסופו של יום, מדובר פה באלבום עם פוטנציאל לא קטן שגם מצליח לממש אותו ברובו, אבל עם כמה נפילות משמעותיות דוגמת הסולן המעצבן, קשה לי להגיד שזה אלבום ממש טוב. בכל אופן, אם Syrach לא התייאשו במשך ה-15 שנה האחרונות, למרות שהיו זמן רב ללא חברת תקליטים, אני מאמין שעוד נשמע עליהם ושהם ימשיכו בכיוון החיובי שהציגו באלבום הזה ויפתיעו אותנו עם הוצאה איכותית ביותר.