System Divide – The Conscious Sedation

מטאל מודרני מגיע בכל מיני צבעים וצורות, או בעצם, צלילים ורעשים. אך מה זה בעצם מטאל מודרני? גם על זה אפשר לפתוח דיון נרחב, אבל לשם הסקירה הזו, בואו נאמר שמדובר במשהו שמשלב בין כמה סגנונות מוכרים (למשל דת' מטאל וגריינדקור), מוסיף על זה קצת גרוב, טיפין אלקטרוניקה (צלילי חלליות \ סמפלים וכל היוצא בזה) בין שאר מרכיבים "עכשוויים", ומגיש אותם עם סאונד חד וחלק (במקרה הזה, באדיבותו של James Murphy הנודע), כדי שיהיה אפשר להבין למה אנחנו בעצם מקשיבים.

בז'אנר שקשה להגדיר מלכתחילה, System Divide הגיעו כדי לשבור את המערכת, בכל מובן של המילה (או צמד המילים). אם נוציא את השבירה הברורה של חוליות הצוואר, המטרה השניה של ההרכב היא לטרוף את הקלפים של הז'אנר פעם נוספת, עם מוזיקה שלא רק משלבת בין הישן לחדש, אלא מביאה עוד כמה טוויסטים משלה, כמו למשל שילוב של סולן וסולנית, יציאות גריינד שהופכות מלודיות בן רגע, ועוד שלל משחקי מחשבה כאלו ואחרים. מהאזנה ראשונית, The Conscious Sedation, לפחות לאוזנו של מישהו שלא כל יום מקשיב לדברים מודרניים, נשמע כמו בלגן אחד גדול, אבל עם הזמן, הבנתי שזה לאו דווקא לרעה.

"Vagaries Of Perception" מקבל את פננו עם פתיחת האלבום, ובלי יותר מדי משחקים, הוא מתחיל עצבני, ומגובה בקולו של הדוד סוון, או כפי שרוב העולם מכיר אותו – Sven De Caluwe, איש להקת Aborted הבלגית (ושלל הופעות אורח ופרוייקטים, שחלקם אף קמו פה בארץ) שכנראה לא הספיק לו לרצוח עם להקת הדת'-גרייינד המקורית שלו, ורצה להוציא עצבים כמו שרק מישהו שמתגורר בבת ים יכול לעשות. הבחור עובר בין צרחות, גראוולים וחרחורים שונים ומשונים (שהפכו לסימן ההיכר שלו), על גבי תיפוף כוחני, ולפני שהספקנו לקלוט מה קורה פה, מירי הסולנית (וגם אישתו בפועל של הדוד סוון) משקיטה את הרוחות עם שירה מלודית נשית (לא גראולים, אה-לה Angela Gossow), ומספקת כמה רגעים של נשימה.

כמובן שלא הרחק אחריה, הדת' חוזר לביקור, וכך למעשה ממשיך השיר, ועובר בין האגרסיביות של הבעל, לצד היותר רגוע של האישה (מצטער על המטאפורה הכפולה, לא אשמתי). מירי, למי שלא יודע, נפרדה מלהקתה מזה עשור, Distorted, ולמעשה חזרה לשיר לאחר העדרות לא קטנה. אמנם ב-System Divide היא לא בתפקיד הראשי עם קטעי שירה ארוכים ונוגים, אבל בשיר כמו "An Intoxicating Affair" היא מציגה צדדים אחרים ולא פחות מעניינים (פחות בכיוון של Tarja ויותר בכיוון של Cristina מ-Lacuna Coil), כשהיא מחליפה מהמורות עם סוון, על גבי נגינה שבאיזשהו מקום הזכירה לי את Soilwork השבדית, אם זה בגרוב, בהחלפות קצב, ואפילו בסולו מכובד במרכז – הכל באדיבות הנבחרת האמריקאית שאחראית על הנגינה.

אינני בקיא בסצנה האמריקאית (מבחירה וטעם), אבל שמות כמו Abigail Williams ו-Malignancy לא חלפו אל אוזני סתם כך, כשהראשונה רק החלה להעלות גלים בסצנת הדת' מטאל, ואילו האחרונה נמצאת כבר שנים בשטח ועושה שמות בתחום הטכני והברוטאלי. Michael Wilson (גיטרה) ו-Mike Heller (תופים), בהתאמה ללהקות המקור שלהם, מוסיפים כל אחד מתחומו למיקס האגרסיבי-מלודי הזה, וביחד עם Cole Martinez (גיטרה) המוכשר ו-Andrew Lenthe (באס), נראה שאין הגבלה להשפעות שכל אחד הביא לפה, כשבכל שיר תמצאו לפחות כמה סגנונות, בין אם זה בצד של הגרוב, או בצד המהיר, האגרסיבי והשובר. "The Apex Doctrine" מדגים זאת היטב, ואין פלא שהוא נכלל פה לאחר שנחשף לראשונה ב-EP הבכורה The Collapse.

גם "(n)Ether" ו-"Purity In Imperfection" עושים הופעות חוזרות מה-EP המדובר, אך כאן הם נמצאים על תקן חלק מהסיפור, במקום רק טעימה קטנה ממנו. "(n)Ether" למשל מציג את הצד האלקטרוני יותר, עם עבודת תכנות מרובה, סמפלים וקולה של מירי שמנחה אותנו לאורכו (כמובן שסוון עושה רעש פה ושם). "Purity Of Imperfection" דווקא שם דגש על הנגנים, עם פתיחה חזקה, כמה קטעי גיטרה מרתקים במיוחד, ועוד יציאות שבדיות מבחינת השירה והגרוב. בין השירים "המוכרים" האלו, כמובן יש חומר "עדכני" יותר, כמו "Echoes", שנותן קריצה חזקה ל-Lacuna Coil, עם עבודת קלידים, ועבודת מירי, רק שבמקום זמר שנקרא Andrea (שלטעמי, זה שם של בחורה), מגיע סוון, עם שיערות על כדורי-הבשר שלו, ודוחף את השיר לכיוון שהאיטלקים אפילו לא חשבו להלחין.

כל שיר באלבום מיישם משהו שונה, בין אם זה שיר הנושא, שמתקיף ישר ולעניין, או הקטע הסוגר של האלבום, "Stagnant Progression" שמגיע לכדי 7 דקות קשות לעיכול, בעיקר בגלל ההפצצה-רבתי שהולכת שם, והמעבר בין הסגנונות הרבים (כולל פסנתר בסוף?!). ואם כבר הזכרתי סגנונות, עד כה עברנו על ברוטאל, דת' (אמריקאי, וגרוב שבדי גם יחד), גותי, ואפילו נגיעות פרוגרסיביות-טכניות בתחום הנגינה, ונראה לי שאפילו לא גירדתי חצי ממה שבאמת הולך כאן, כי אישית, אני לא מאזין קבוע של כמה מהסגנונות האלו, ואילו מה שאני כן אוהב, אני מעדיף במתכונת אחרת, אבל זה כל היופי במטאל המודרני הזה – הוא מנסה לעשות סדר בערמה של סגנונות וצלילים שלא בהכרח היית מאזין להם כשלעצמם. בסופו של דבר, האלבום אולי לא ידבר לכל אחד, ואולי הוא דווקא יקסום למי שאוהב לערבב את הדייסה שלו עם סגנונות רבים, אבל דבר אחד בטוח, System Divide באים להצדיק את שמם, ואנחנו נצטרך לאכול את זה, בצורה כזו או אחרת.