Taking Dawn – Time To Burn

מה יעשו ארבעה חברים מהתיכון, שנולדו וגדלו בלאס וגאס, עיר שמוקדשת להימורים, שחיתות מוסרית וניהליזם? מה יעשו ארבעת החברים הללו כשיגיעו לגיל 21, ויגלו שהם לא הלכו לקולג', וכל מה שיש להם בחיים זה הטדנר שלהם וכלי נגינה? על פי הגיטריסט של Taking Dawn, היו לחברי הלהקה שתי אופציות: הראשונה, למצוא עצמם כסוחרי הרואין. השנייה, להקים להקת גלאם מטאל סליזית. אז הם בחרו באופציה השניה, ולפחות על פי אלבום הבכורה שלהם, Time To Burn, כנראה שהבחירה נכונה.

לא שהאלבום הזה מיוחד, יוצא דופן, או מופתי. רחוק מכך – מדובר באלבום בכורה שגרתי, בוסרי מאד, מפוזר מאד, מפוצץ בהשפעות ממגוון ז'אנרים, ומסחרי מדי. אבל לפחות לפי כמה שירים מתוכו, לחבר'ה הצעירים יש עתיד ורוד מאד (או שחור, תלוי דרך איזה ז'אנר מסתכלים על זה), אם רק ישכילו להחליט מה הם רוצים מעצמם.

השיר "Time To Burn" פותח את האלבום בסערת גלאם שנות השמונים, מלוכלך מאד, שמזכיר מאד את Guns N' Roses ו-Skid Row, בעיקר בתפקידי הגיטרה והשירה. השורה שמסיימת את הפזמון, "Hallfuckingluya", היא אחת היציאות המצחיקות והמגניבות ששמעתי מזה המון זמן, אבל מכאן, האלבום הולך ומתדרדר לבינוניות.

הבעיה הגדולה היא שחברי Taking Dawn אוהבים המון סוגי שונים של מוזיקה, והם מתעקשים לשלב את כולם בתוך היצירה המקורית שלהם – מה שלא תמיד עובד. מה לעשות, לפעמים ת'ראש, ספיד וגלאם לא הולכים טוב, אם לא ידועים לערבב אותם. וכך קורה ששיר עם פונטציאל רוקנ'רול המנוני טוב כמו "Take Me Away" הופך למעין ערבוב לא אכיל של ז'אנרים בתוך שיר של ארבע דקות, שלא מצליח להחליט אם הוא Maiden, Bon Jovi או Metallica.

הקטע "So Loud" נפתח במעין ריף בלוז-מטאל-פאנק, והופך למעין פופ-רוק מזוהם עם תפקידי שירה שכאילו לקוחים מתוך Trash הטראשי (חה) של Alice Cooper, ופזמון שמזכיר באופן מחשיד של "The Devil Went Down To Georgia", וכל זה לפני שהגענו לסי פארט שכולו מוקדש לסולו Shreding. אני מניח שהבנתם את הרעיון עד כה. Taking Dawn יודעים לנגן, ובהחלט יכולים לנפק אלבום המשך מוצלח יותר. אני רק מקווה שהם לא יתייאשו ויחזרו לאופציה הראשונה שלהם בחיים.