Tarja – What Lies Beneath

טוב, זה לא סוד שאני לא סובלת מטאל גותי. הסיבה העיקרית לכך היא הזמרות המובילות את הסגנון: גם ככה מעולם לא אהבתי אופרה אבל עוד יותר לא אהבתי זמרות עם יכולות רצפה שמתיימרות להוביל להקה רק כי יש להן קצת יותר משני צלילים במנעד. עושה רושם שאותן זמרות פשוט לא מתאמצות להכניס פנימה את עצמן, לחפש את המהות שלהן בלחנים שניתנו להן, רק משום שניחנו בקול סופרן זמירי ומצלצל. אם כן, אתם יכולים לנחש שמעולם לא רחשתי חיבה מיותרת לגברת Tarja Turunen בעלת הקול היפה אך חסר הנפח לטעמי. מעצבנת אותי ההתייחסות אליה כזמרת אופרה, כאשר היא לא יכולה להתחרות בזמרות אמיתיות דוגמת Sarah Brightman למשל. כש- Sarah פותחת את הפה, אפילו כשמדובר באופרות רוק סטייל פנטום האופרה, יוצאים ממנה צלילים מדוייקים עשירי אוברטונים המצטלצלים לכל עבר. לזמרות של היום במטאל הגותי פשוט אין את העושר הווקאלי הזה. פרט ללשיר גבוה, אין לרובן את הנפח והכריזמה שתעשה לי את זה, ונראה גם שרובן לא מתאמצות להגיע רחוק יותר מלהיות יפות ולשיר יפה.

עם כל זאת, יש לי כבוד ל- Nightwish שהצליחו למסד את הז'אנר בתוך המטאל, ולתת מענה ללא מעט גותיות תיכוניסטיות שלא אהבו את המטאל הכבד יותר, או לחלופין להציע אופציה רכה יותר לחבר'ה הקשוחים שרצו להרגע מדי פעם עם משהו פופי יותר. אף על פי ש- Nightwish לא בני בית אצלי באוזניות אני מסוגלת להבין מה מוצאים במוזיקה שלהם. השילוב של הקול האופראי של Tarja יחד עם קול גברי הוא בסך הכל שילוב מוצלח שתרם לשני הצדדים. אני גם חייבת להודות שעל במה Tarja שופעת כריזמה ונשמעת טוב יותר מבהקלטות, וש- Nightwish בלי Tarja זה חסר טעם ומשמעות. הזמרת החדשה שלהם לא מצליחה להביא ללהקה את מה ש- Tarja הצליחה, מה שהשאיר הרבה מעריצים נדהמים ומאוכזבים בעקבות העזיבה של הגברת הראשונה של הז'אנר.
אז למרות כל הדעות הקדומות שלי בנושא, אני פותחת דף חלק ומנסה להקשיב ברצינות בפעם הראשונה ל- Tarja סולו, ללא קול גברי שיעשיר אותה ומוזיקה רוויה במטאפורות שנשמעת כאילו נלקחה מסרט פנטזיה. למען האמת? אני חייבת להודות שההתרשמות הראשונית שלי היתה לטובה. בחירת השירים מוקפדת, יש כאן לא מעט להיטים שיכולים לתפוס מאזינים משלל ז'אנרים. הליינים של השירה יפים ומתוחכמים, הפזמונים טובים, המוזיקה מאוד קאצ'ית אך לא קיטשית. בסך הכל, כיף לשמוע אם לא מנסים להסתכל עמוק פנימה.

"Anteroom of Death" הוא אולי השיר עם הכי הרבה התפתחות באלבום. הוא נשמע כאילו נלקח ממחזמר, מציג אווירה מאוד אפלה, מעין נשף תחפושות מורבידי. הסטייל הכללי מזכיר את פנטום האופרה וקופץ בין בתים אופראיים המכילים מקהלות והרמוניות לבין פזמון קצבי. זה קצת מבלבל את האוזן וחדות המעבר בין הסגנונות קצת מציקה. אהבתי את ההתפרשות הרעיונית שלא מפחדת לגעת בתחומים שונים, אבל הבחירה בו לשיר הפותח לא מאוד חכמה. לא יכלתי להתעלם מהדמיון הבולט ל- "Morphine Child" של Savatage, והדמיון הזה דווקא מחמיא לשיר. "Until My Last Breath" מרגיע את המאזין בקצב פשוט ונוסחאתיות של בית-פזמון. הוא קליט, קצבי, סוג של פופ-מטאל שמאוד נעים לאוזן ולא מחייב בסך הכל שאפילו אולדסקול כמוני יכולה להנות ממנו.

בסך הכל השירים כאן טובים אחד אחד, וכבר אחרי שמיעה ראשונית אפשר לזמזם אותם. היתה כאן חשיבה ותכנון, והתוצאה מצליחה לשלב את הכובד של המטאל יחד עם הקלישאתיות והפופ הגותי ש- Tarja מתאפיינת בו. ישנם גם אלמנטים לא כל כך ברורים מאליהם שנכנסו פנימה ומעשירים את האלבום עוד יותר, ומונעים ממנו להיות משעמם ונוסחאתי. יש רק בעיה אחת – Tarja כמבצעת. קחו לדוגמה את "In for a Kill". זה שיר מעולה שיש בו הכל, מטאל כבד לצד כינורות לא קיטשיים, מילים חזקות ואווירה מאוד תיאטרלית וסיפורית. בקיצור, שיר עם ביצים, שלכל זמר היה ממש מדגדג בקצות מיתרי הקול לעשות לו קאבר. רק מה, במקום זמרת כאילו-אופרה שימו בו זמר מטאל עם יכולות מוכחות, לדוגמה את Jorn Lande או את Russell Allen , והשיר היה גורם לכם להתמוגג מאושר. לדעתי Tarja מסתמכת על הטכניקה שלה ולא מחפשת היכן היא יכולה לצמוח בתוך השיר, והתוצאה מאכזבת. גם אם תאזינו לה בבלדה "I Feel Immortal", בה היכולות של הזמר הרבה יותר בולטות לעין משום שהוא צריך להחזיק את כל השיר על גבו, ההרגשה היא שחסר כאן משהו מאוד מהותי. אחרי כמה שמיעות אני מבינה מה חסר כאן: רגש. נכון, היא עושה הכל "כמו שצריך", אבל אני לא מקבלת ערך מוסף מהשיר הזה. השיר הזה, מבחינה מוזיקלית, זועק "תתייחסו אליי, יש לי מסר למאזין", אבל שום מסר לא מועבר. לאוזן מיומנת במקצת, Tarja נשמעת כאילו היא מקריאה את המילים. יש כאן מניירות, והרבה, יש כאן טריקים טכניים שמאזין שפחות יטה אוזן להקשיב באמת עלול לטעות ולחשוב שמדובר ברגש. לא, זו רק טכניקה. Tarja לא מתאמצת, לא גומרת את עצמה על המיקרופון על מנת להעביר למאזין את היצירה שלה, אלא יותר מדי משחקת על ה"קטע" המוכר שלה במקום לדחוף את עצמה לקצה. בשיר "Underneath" הנעים זה אפילו בולט יותר, המלודיות שמתערבלות סביבך כל כך יפות ובנויות היטב, ככה שאני ממש מרגישה החמצה נוראית ש- Tarja היא המבצעת, כי השיר הזה היה יכול להיות טוב יותר בכמה רמות. המחשבה על להציב במקומה זמר פרוגרסיב איכותי כבר ממש מכאיבה בשלב הזה, אך בכל זאת השיר מצליח לעמוד בפני עצמו, נעים להאזנה ומתקתק ברמות של סלואו-חתונה. ככל שהאלבום מתקרב לסופו הבלדות הופכות חסרות טעם, לדוגמה "The Archive of Lost Dreams" כבר מאתגר את הסבלנות שלי.

יש כאן גם לא מעט אורחים חשובים – Philip Labonte מ- All That Remains מצרף את קולו בשיר "Dark Star", וזה נשמע מעולה ומטאלקורי משהו (כן, כפי שכבר אמרתי, שילוב של קול גברי לקולה של Tarja עושה לה רק טוב), ב- "Falling Awake" מנגן לא אחר מאשר Joe Satriani, ועל כך נאמר – כבוד. ההפתעה הגדולה מבחינתי היא שיתוף הפעולה עם Van Canto בשיר הראשון. למי שלא מכיר, Van Canto הוא הרכב א-קאפלה מטאלי שהתפרסם בזכות קאבר ל- "Battery" של Metallica שרץ ביוטיוב. מסתבר שהלהקה היא לא סתם עוד להקת שטותניקים אלא בדומה ל- Apocalyptica, שהתפרסמו גם הם בזכות קאברים בלתי שגרתיים, גם Van Canto כבר עומדת בזכות עצמה עם שירים מקוריים והבטחות לקולות ליווי באלבומים הקרבים של Grave Digger ו- Blind Guardian.

לסיכום, מי שגם ככה אוהב את Tarja יאהב גם את האלבום הזה. מאזינים סקפטיים יותר שגם ככה לא מחוברים למטאל גותי יהנו מאוד מבחירת הלחנים והשירים. הליינים של השירה לא פחות ממצויינים, וכל שיר כאן תופס ומהנה בזכות עצמו. על כך האלבום היה עשוי לקבל ממני ציון מלא, לולא ביצוע שעשוי להיות מוקפד בכל מה שקשור לטכניקה אך חוץ מכך – חסר נפח, חסר תיאטרליות וחסר אופי משל עצמו. אני מסיימת את ההאזנה בתחושת החמצה נוראית, כאילו הראו לי רק חלק מהפאזל ולא את כולו. אני לא אוהבת להשלים בכוחות עצמי את הסיפור, לא רוצה סוף פתוח. אני רוצה זמר-פרונטמן שייקח אותי ביד וימשוך אותי בקולו, יספר לי ויגרום לי להכנס לאווירה לחלוטין, ולא רק בהצצה שגורמת לי למחשבות "היה יכול להשמע טוב יותר", ואת זה Tarja לא מצליחה לעשות.