Teilof – Is It?

בזמן שלהקות פרוגרסיב רוק כמו Genesis ו-King Crimson שלטו בעולם המוזיקה מסוף שנות ה-60' ועד סוף שנות ה-70' עם בוא הפאנק, גם אצלנו בארץ הייתה סצינה מינורית של להקות שרצו לעשות את זה מתוחכם, מעובד ואלגנטי כמו הלהקות האלו – ביניהן מוזיקאים שחולקים את אותן השפעות של מוזיקה קלאסית ואהבה לרוק באותה מידה ורצון לצאת מהשבלוניות של 4 רבעים, בית ופזמון. חלקן עשו את זה מצוין – רק שמבחינת הצלחה, לא הייתה להקה שפרצה בצורה רצינית בחו"ל למרות שהיו כמה שהשאירו כמה יצירות מעניינות ומוצלחות במיוחד. בין השאר זכורים לטובה "ששת המבריקים", "זינגלה" של יהונתן שטרן (שלאחרונה הוצאה מחדש ע"י הלייבל של האוזן השלישית) ו"אטמוספרה" – להקה נוספת שהצליחה להטביע חותם קטנטן אבל משמעותי.

הפרוג של אז התאפיין כאמור בשימוש בגישה של המוזיקה הקלאסית ובכלים של עולם הרוק ליצירות אפיות בומבסטיות וארוכות, אלבומי קונספט טעונים ועומק שלא כל אחד מצליח להתחבר אליו. הוא השאיר גם חותם ענק על עולם המטאל כשלהקות שאבו השראה מענקיות כמו Pink Floyd ו-Genesis עד היום… בסוף שנות ה-70' הציבור מאס בפרוג, בטענה שהוא מדבר רק לאליטיסטים אוניברסיטאיים שלמדו מוזיקה והמעבר של הרדיו ל-5 דקות שיר מנע מלהקות לנסות לכתוב יצירות ארוכות משום שלא ישמיעו אותן. עוד דבר שלא עזר במיוחד היה מהפכת הפאנק שדפקה בדלת והביאה איתה להכחדת רוב הלהקות האלה, לפחות בצורה המוזיקלית הטבעית שלהן.

בשנים האחרונות מלבד ז'אנר הפרוג מטאל שצובר תאוצה בארץ עם הרכבים כמו Systema Teleion או Orphaned Land שמשלבים המון פרוג מטאל במוזיקה שלהם, קמו כמה להקות מעניינות מאוד שרוצות להיות נאמנות לגישה של שנות ה-70', להקות כמו Eggroll שעושה מחוות ל-Genesis, ו-Trespass שאף קרויה על שמו של האלבום השני שלהם.

עכשיו יוצא האלבום "Is it?" של להקת Teliof ולכבודו הייתה כל ההקדמה הזאת – האלבום הזה הוא אחד האלבומים הטובים ששמעתי מהרכב ישראלי, והוא אפילו אחד מאלבומי הפרוג רוק \ מטאל הטובים ששמעתי בכלל. Teliof הוקמה ע"י יובל אביגיא הגיטריסט, מפתח תוכנה במקור שאסף סביבו מוזיקאים כשרוניים, ביניהם גיל אידן (המתופף של Eggroll) ואבשה על הבס. מלבדם, תורם את הליריקה שלו שיר דויטש מ-Solstice Coil ואי אפשר להתעלם מהזמרת הקנדית היפה, קירסיטין סייקס, שעושה פה עבודה מעולה. המפתיע בעניין הוא שנשמע כאילו חברי ההרכב מנגנים כבר כמה שנים ביחד.

כשניגשים לשמוע את האלבום צריך להתייחס אליו בצורה הנכונה, הוא בנוי כמו יצירה קלאסית כשכמעט כל קטע נשמע מחובר לשני. החל מקטע 3 למשל, אנחנו מקבלים יצירה אפית בת 7 חלקים שבה המילים "גנן גידל דגן בגן" (לא אני לא צוחק) חוזרות על עצמן בצורה משעשעת ודיי גאונית לדעתי. בנוסף, הצלחתי להבחין ביצירה בקטעים שנשמעים כמו חלקים אבודים מ-Atom Heart Mother של Pink Floyd או מ-At The Court האגדי של King Crimson. הגיטרה של אביגיא נשמעת כמו לא פחות מ-Steve Hacket איש Genesis, גם במובנים קלאסיים ואקוסטיים, והפסנתר\קלידים של רועי רמז נשמעים כמו Tony Banks, קלידן אותה להקה אגדית – לא במובן של חיקוי, אלא פשוט ביכולת לשחזר את הצליל בצורה כמעט מושלמת.

בשיר "Piece Of Cake" יש את אחד הטקסטים הכי ציניים ומוצלחים ששמעתי של שיר דויטש והלהקה מתרגמת אותו בצורה מוזיקלית מדהימה. משם Teliof ממשיכה ומשלבת פרוג רוק קלאסי בפרוג מטאל עכשווי, ומטמיעה גם דיסטורשן ואגרסיות בתוך התחכום והמבנה הפרוגי של המוזיקה שלה. אני לא רוצה להרחיב יותר מזה על האלבום משום שצריך פשוט להקשיב לו פעם אחת ולהבין את גדולתו. מי שמחפש פה הדבנגינג בלתי פוסק לא ימצא אותו, אבל מי שמחפש עומק מוזיקלי בלתי נגמר (ועוד מתוך מהמדינה שלו) – ימצא פה פנינה רצינית ואת אחד האלבומים הכי טובים ששמעתי במוזיקה הישראלית.