TesseacT היא עוד אחת מאותן להקות שאף אחד לא מכיר עד שיום אחד היא פתאום באה וחותמת ב- Century Media. כמו כל סיפורי הסינדרלה גם הלהקה מבריטניה הצליחה להגשים את החלום, רק שהסיפור שלהם קצת יותר מרשים: ראשית, מדובר בחבר'ה מאוד צעירים, בראשית שנות העשרים שלהם, ובעולם שבו להקות ותיקות כמו Anvil לא מצליחות למצוא להן לייבל זה בהחלט ראוי להערכה, ושנית – כי זה בסך הכל אלבום הבכורה שלהם. נכון, שום דבר אינו בלתי אפשרי, ועדיין לא ברור לי איך להקה שהוקמה בשביל הכיף בחדר השינה של נער מתבגר מצליחה להגיע לענקית כמו Century Media כבר באלבום הבכורה, שמונה שנים מיום הקמתה. נדמה שהם הגיעו משומקום: חוץ מהעובדה שהם הוציאו EP אחד לפני האלבום והוא מוכל בתוך האלבום למעשה – היה די שקט מהם עד עכשיו. קצת סותר את העובדה שעוד לפני ההחתמה הם היו עסוקים בסיבובי הופעות בעולם, כולל הזמנות להופיע ברוסיה והודו, ומיד לאחר ההחתמה הם יצאו לסיבוב הופעות עם Devin Townsend בצפון אמריקה וחזרו לסטודיו כדי להקליט DVD לאופוס "Concealing Fate". מסוג הסיפורים שנותן לך תקווה. ואז אני שומעת את האלבום ומבינה. תמיד חשבתי שבשביל להגיע למקום נכבד כזה צריך קשרים, עבודה קשה, להאבק כל הדרך למעלה במשך שנים. אני לא יודעת איך זה עבד ל- TesseracT, אבל אם באמת יש צדק בעולם, אני לא אתפלא אם הם הגיעו למה שהגיעו על סמך כשרון נטו. כי אחרי הכל, כמה כבר יוצא לכם לשמוע להקה שבקושי ניגבה את החלב מהשפתיים אבל מנגנת פרוגרסיב על סף האקספרימנטל בדיוק לא מתפשר? כמה כבר יוצא לכם לשמוע מוזיקה שבורה ומוזרה עם סולן שמהווה אנטי תזה מושלמת עבורה, ולדעת שהנה – הנה, מצאתם את היורשים של Meshuggah? ומתי שמעתם להקה שעושה את כל זה ויותר – ועדיין מביאה את זה בצורה הכי כנה ואווירתית שאפשר בלי לחפור לכם בשכל, אפילו שזה סגנון שכל מטרתו היא לחפור בשכל?

אני חושבת שהסוד הגדול טמון בגישה שלהם, גישה שאימצתי לעצמי כבר מזמן אחרי שכבר שמעתי להקות מכל סקאלת הפרוגרסיב. אחרי הכל, יש כלל פשוט וברור שצריך לשמור עליו. לדבריהם: "רצינו ליצור אלבום, לא אוסף של שירים שמתאימים לתבנית של שלושה להיטים ועוד שבעה שימלאו מקום, אלא אלבום אולד סקול, שיגרום לך להקדיש שעה מחייך כדי להאזין לו ולברוח איתו". אני חושבת שהמשפט הקצר הזה מסכם בתוכו כל כך הרבה. הם רצו לכוון למקום אליו כיוונו הגיבורים שלהם – Pink Floyd, The Doors, Faith No More, Jeff Buckley. לכולם יש דבר אחד במשותף: הם יצרו אלבומים, עם נשמה, עם אופי, עם משמעות, בשום פנים ואופן לא אוסף אקראי של שירים. זה בהחלט מרענן שכבר בגילם הצעיר (והלהקה הוקמה עוד בשנות הנעורים שלהם) הם הצליחו להבין מה שלהקות ותיקות בז'אנר עוד לא השכילו להבין: שיש יותר במוזיקה מעבר לצד הטכני, לשבירות קצב ומשחקים מטורפים, שיש בה גם נשמה ושזה מה שחשוב באמת. אלה הם TesseracT. נכון, צריך לשמור איתם על ראש פתוח וזה בהחלט לא מתאים לכל אחד, אבל מי שזה אכן מתאים לו ימצא את עצמו משוכנע די מהר. משהו בצלילים הישרים והמתמשכים של השירה מכניס אותך למצב מהפנט-פאסיבי, בעוד המוזיקה ושבירות הקצב נופלות מסביבך. קל לראות את ההשפעות המוקדמות שלהם סטייל Pink Floyd עם האלבומים האקסצנטריים והפסיכאדליים שלהם, החלוציים לאותה תקופה. החשיבה "מחוץ לקופסה" ואווירת ההזייה המתמשכת שהם הכתיבו לדורות בהחלט בולטים כאן. מצד שני, הם נשמעים מאוד מודרניים ומזכירים את Meshuggah ו- Textures, שתי להקות הנחשבות לדבר החם כרגע במטאל.

ששת השירים המרכיבים את "Concealing Fate" מנסים ומצליחים להעביר תחושה, סיפור. שימו אווירה של דום מטאל קודר, שילוב של צרחות מיוסרות ושירה נקיה שנשמעת מיוסרת לא פחות, ומצליחה לעשות את זה בלי לפול לתהומות הבכיינות של המטאלקור, ותקבלו את "Acceptance". המוזיקה מכה בגלים, במקטעים, עם הפוגות. למרות המורכבות הלא מבוטלת של המוזיקה והקצב, הקו המנחה הוא שפחות הוא יותר ואין התעקשות על "בלוקים" של שירה או נגינה ומאידך המעבר בין הקטעים השונים לא מציק או מרגיש תלוש, להפך – מוסיף אמירה ואופי, כמו עליות וירידות במצב הרוח, בשילוב מצויין של עצב וכעס. יש כאן אחלה תמיכה מהבחינה ההפקתית, ובניגוד ללהקות רבות שנפלו דווקא על הסעיף הזה, המוזיקה נשמעת מלאה, עוטפת וסוגרת עליך – עבר הרבה זמן מאז שמעתי הפקה שכל כך מתאימה להלך הרוח המוזיקלי כך שזה ממש תענוג לאוזניים. ב-"Deception" נגינה מהירה כאשר האקורדים חסומים וקצרים ממש סוגרת על המאזין בתחושה קלאסטרופובית, ושוב השירה עומדת בניגוד מוחלט אליה – אפילו עוד יותר מתמשכת ואיטית. כל צליל מקבל בה את המשמעות הראויה לו, בלי למהר, נכנס ללב לאט אבל בטוח, אפילו שכל שאר הכלים ממשיכים "לירות" עלינו. "The Impossible" כבר תופס יותר אנרגיה ואף נשמע מודרני יותר למרות שמשולבים בו אלמנטים שונים שלא משאירים רגע אחד של שעמום. "Perfection" רגוע וברור יותר, ומהווה מעין אי של הבנה מפוכחת בתוך כל הבלגן. סוף סוף שומעים כאן קלידים דומיננטיים יותר, מה שמאפשר לאוזן לנוח קצת במקום מוכר. "Epiphany" הקצר מוזר ואקספרימנטלי יותר, מעין סערה אינסטרומנטלית שנמצאת בדיוק במקום. "Origin" הסוגר את הסאגה מהפנט מדי לטעמי, לא בומבסטי וסופי כפי שהייתי מצפה, אבל מצד שני למרות כמות הרגשות המטורפת שעוברת בחצי השעה הזו – אלה רגשות מהסגנון המדכא והישיר שגורמים לך להתכסות בשמיכה ולרחם על עצמך, לא מהסגנון שיגרמו לך לנסוע ישר לתוך קיר בטון.

התבלין המנצח כאן הוא כנות, מפחידה ומבריקה כאחד. One אשכרה מרגיש כמו משהו שנכתב מהלב. מדהים אותי כמה הם לא מהססים לתת מעצמם, למרות שמתישהוא כל עוצמת האמוציה הזו שנוחתת עליך נהיית קשה מדי לספיגה. להקשיב לשישה שירים המהווים סיפור ולעוד חמישה העומדים בפני עצמם זה פשוט טו מאץ'. לפחות בפעמים הראשונות קשה לעכל הכל יחד, זה כבד מדי בשביל לאכול את זה בבת אחת. אז נכון, ""Lament ו- "Nascent" השיר הפותחים מהווים הצצה קלה וכניסה חלקה לתוך כל הטירוף משום שהם משלבים את השירה הנקייה והכבדה בצורה שאנחנו מכירים, והמוזיקה גם פשוטה יותר יחסית – אבל עדיין, מתישהוא זה מעיק עליי מאוד ואני חייבת להפסיק את ההאזנה באמצע. לדעתי, אם חוץ מ- "Concealing Fate" שאר השירים היו בסגנון מעט שונה, קצת פחות שבור, קצת יותר נעים ומוכר – זה היה אידיאלי. אבל זו רק אני.

אוהבי הסגנון וכאלה שסתם אוהבים להתנסות יתלהבו מהאלבום הזה. גם אנשים כמוני שביום יום דווקא לא ממש מתחברים לסגנון, אבל פשוט אוהבים לשמוע משהו מפוצץ באמוציה שיזיז בהם איזה נים, יהנו מזה. בעיקר התרשמתי מהגישה של הלהקה וההליכה העקבית אחר האמת שלה. אין דרך נכונה יותר לעשות מוזיקה לדעתי, ובגלל זה גם משהו שרחוק ממך סגנונית יכול להזיז בך משהו כל עוד אפשר ללכת בו לאיבוד בכיף כי הוא מספק לך מסגרת שכוללת את כל מה שאתה צריך בעצם. אסכם בעוד משפט חוכמה מפי הלהקה, שאין בנאדם שיסכים איתו יותר ממני: "הרעיון הוא לעשות מוזיקה שיש בה דופק, פעימת לב: אתם לא מודדים את הדופק שלכם ומפצלים אותו למקטעים של ארבע או חמש – זה רק נמצא שם מתחתיך, לא מכריח אותך לעבוד בקטעים באורך של ארבע פעמות. בכנות, רוב הזמן אין לנו מושג באיזה קצב או מפתח אנחנו ולמען האמת לא באמת אכפת לנו. אנחנו לא חכמים מספיק כדי להתמודד עם זה! לדעת את הדברים האלה רק יפריע לוייב, שהוא בעל חשיבות עליונה".