Testament – The Formation Of Damnation

אני לא רוצה לשמוע איש מייבב על האירוניה אודות כך שאני, אשר מעריץ מושבע של Testament מאז 1999, מבקר את אלבומה המקורי הראשון מאז. אני לא רוצה להעמיס במילים על ההיכרות שלי עם Testament, משום שהיא ארוכת שנים ונטולת חתחתים להוציא מחלת סרטן אחת, שנבלעה בגרונו הניחר של Chuck Billy סולן הלהקה. העובדה שבחורינו אלירן קנטור עיצב את העטיפה ובחר לתקוע את פרצופי לא פחות משלוש פעמים כמחווה אדירה לעבדכם הנאמן, לא אמורה למנוע ממני לתת ביקורת על המוזיקה של האלבום. ויש לנו – לי, לכם ול-Testament – קצת על מה לדבר, אז תשבו בבקשה על הספה פה, תירגעו, תנשמו עמוק, ונתחיל בפגישה השבועית שלנו.

האלבום הזה יצא אחרי 9 שנים של הפסקת פעילות יוצרת. להבדיל ממרבית להקות הת'ראש מטאל, Testament לא באמת קפאה על שמריה מבחינת פעילות, פשוט לא הייתה להקה יוצרת. למעשה, ניתן לומר כיום של-Testament יש יותר אלבומי אוסף (ורק לצורך העניין, הבא נכניס את המושג "הופעה חיה" פה רק מטעמי נוחות) מאשר אלבומים עם חומר מקורי, ומדובר במסמך מזעזע. אין ספק שלחברי הלהקה עצמם אין שום כוונה לעשוק את מעריציהם. מבחינתם, שיקנו את האלבומים המקוריים ולא את האוספים – אך הטלטול בין חברות תקליטים רבות כל כך כנראה עשה את שלו – ואי מתי שחוזה מסוים הגיע לקיצו, הלהקה מצאה את עצמה עם עוד אוסף של תקופתה האחרונה \ המוקדמת \ הכוללת \ כמה להיטים \ רק הלהיטים \ רק להיטים בהופעות חיות \ רק אולדסקול בהופעות חיות \ סשן אקוסטי \ איזה קאבר קטן.

ל-Testament היה לפחות סוג של הגינות לא להגיב בשחיקה הזאת בראש חוצות (להבדיל מלא מעט להקות, כדוגמת Iced Earth אשר הכריזה בגאון למעריציה לא לקנות את האוסף האחרון שלה שיצא ב-Century Media. בחיי, מדברים על נאמנות לחומר). מעבר לכך, חילופי החברים הסיסטמטיים הכניסו את ההרכב שהיה סולידי בתחילת דרכו לסחרור מסוכן, דמוי Megadeth, שהפך את Testament לתחנה מרכזית יותר מאשר ללהקה. חברים מ-Sadus, Halford, Death, Megadeth, Dimmu Burgir ומי לא ביקרו בהרכב כבעלי פוטנציאל להיות חברים קבועים, ובסוף חזר ההרכב לטהרת ההרכב ה-(כמעט) מקורי.

כיום Testament, שהייתה תקופה ארוכה רק Chuck Billy על עמדת השירה ו-Eric Peterson על עמדת הגיטרה והלחן, החזירה לחיקה שני חברי הרכב מרכזיים מתקופת השיא שלה. אני מדבר כמובן על Alex Skolnick היהודי מבית טוב שפרש לטובת הג'אז וחזר ברגע שהבין שהוא ממש לא תותח כפי שהוא חשב (אם כי מטאליסטים אוהבים לומר שהם אוהבים את החומר הג'אזי שלו כדי לא לצאת צרי-אופקים. העובדה שהוא עושה Judas Priest בגרסת ג'אז לא גורעת מזה אני מניח). על הנייר, מדובר בגיטריסט תותח, אחד מהסממנים המובהקים ביותר לכל הדברים שהיו ממש טובים בעידן הת'ראש מטאל של סוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90'.

Peterson בקלות יכול היה לתת תחרות ל-Marty Friedman או ל-Dimebag Darrel, אם לא במהירות, אז לפחות בלחן ובביצוע המקסים. נוסיף לזה את Greg Christian שהיה הבסיס המוזיקלי למה ש-Steve Digiorgo לאחר מכן השכיל ליישם כמעט בכל להקה בה נתבקש פשוט "לנגן עם המוזיקה" ולא לעשות כרצונו (כולל Testament עצמה!). Christian בעל הסאונד הFאנקי והבשרי על הבס פשוט היה הבסיסט המושלם ל- Testament לתקופה כל כך ארוכה, והוא הספיק לפרוח לצערנו רק אחרי עזבונו של Skolnick באלבום הגרוב מטאל המשובח Low.

למזלנו, אני חושב, לא הוחזר Clemmente, המתופף המקורי של הלהקה, אל עמדת התופים באורח קבע. למרות שהבחור ביצע עם החבר'ה מחצית של סיבוב הופעות, הוא רחוק מלהיות בכושר, וכעת, שביתו כבר בת 23 עוד מעט ויוצאת עם מפיק מוזיקלי נחשב, אין הרבה מה לשבור את הראש על איפה מקומך בחבורה. אף אחד לא אוהב להיות האשמאי הזקן, בטח לא להישמע כמו אחד, אז הוא לא נדלק על ההצעה לחזור לתופף עם Testament. יצאנו ברווח, כי קיבלנו את אחד ממתופפי הת'ראש מטאל המוכשרים ביותר שיש, הלא הוא Paul Bustpah, יוצא Slayer. לאחר עשור עם להקת הת'ראש המובילה בעולם, עם שובו של Dave Lombardo לעמדת התופים ב-Slayer, מצא Bustaph את התחליף האידאלי עבורו (וזאת לאחר שגם הספיק לעבור ב-Exodus לפני כן. אתם עוקבים, כן?)

אז זה רק הליין-אפ, שהושלם בברכה כחצי שנה לפני הקלטת האלבום. ואיך האלבום עצמו? האם היה שווה 9 שנים של ציפייה? ובכן, כן ולא. אין ספק שמדובר בחומר מוזיקלי משובח, ת'ראש מטאל מודרני ובועט, שימסמר כל מעריץ מושבע של Testament גם בתקופתה הראשונה וגם בתקופתה המאוחרת היטב אל הקרקע, וינתץ צווארו של כל אוהד מטאל משובח. אבל אחרי שמיעה חוזרת ונשנית, קשה לי לומר אם האלבום הזה יהיה בעוד 10 שנים סימן לדורות כפי שאלבומה האחרון של הלהקה – למרות שיהיה קשה לחובבי האולדסקול בינינו להודות בכך – היה ללא ספק השפעה ניכרת על דור חדש של מטאליסטים.

האלבום נפתח עם אינטרו קצרצר ומוזיקלי, לא משהו שאנחנו לא מכירים מ-Testament עוד מימי עבר. מיד אחריו מפציץ הלהיט הראשון מהאלבום, "More Than Meets The Eye". השיר עצמו, אם כי נדוש מבחינת הטקסט (מה שמעולם לא היה חוליה ממש חזקה אצל Testament) מהווה שיר שהוא גם גרובי וגם ת'ראשי במקביל. אני רואה בו כמעין המשך מודרני לשירים כמו "Practice What You Preach" – הוא אמנם איננו מהיר, אבל הוא בהחלט מנוגן היטב, עם הטמפו הת'ראשי המוכר והישן. הסולו של Alex מצוין, והשירה הסוחפת של Chuck לא יודעת מחסור. השאלה הנשאלת היא האם השיר הטוב ביותר הוכנס לתחילת האלבום וסגרנו את הבסטה עוד לפני שהתחלנו? קודם כל, עם כל הכבוד ל-"More Than Meets The Eye" – כל מי שיאזין לאלבום היטב יסכים שהוא ללא ספק אינו השיר הטוב באלבום ולא ומועדף על אף אחד בצורה מיוחדת, למרות שהוא עדיין שיר אדיר בכל קנה מידה.

את המדרגה הזאת אנחנו הולכים ומשפרים עם "The Evil Has Landed" שהינו שיר עם שם ציני וטקסט פוליטי על 9\11 ופיגוע התאומים. Testament נכנסים בהיסוס מה לתוך הסוגיה הפוליטית-אקטואלית הזאת, אבל יוצאים ממנה כמו גדולים, כמו שלהקות מטאל, ובייחוד ת'ראש מטאל, נועדו לצאת מהם. אלה אשר מבכים על הטקסט, וטוענים שזה כמו לקרוא עמוד מהעיתון, מלא פאתוס ומלודרמה, פשוט שכחו שזה מה שעשה את להקות הת'ראש מטאל של פעם כל כך טובות, ומה שהבליט את מרבית להקות הת'ראש המצליחות יותר הרבה מעבר לממוצע בסוגה המדוברת. להקות שהתמקדו רק על שירת זומבים ובירה, לא זכו להתקדמות רבתי שכזו. החלק היחיד שאיננו מושלם בשיר הזה הוא ה-C-Part המעט מאולץ.

שיר הנושא המגיע ישר אח"כ הוא הפצצה הגובלת בדת' מטאל גרובי, כפי ש-Testament נהגו לעשות בעשור ומשהו האחרון לפני חזרתם להרכב זה. שיר מכסח ואכזרי, ללא ספק אחד מעמודי התווך של האלבום בהיותו קיצוני ומופרע, אבל כל זאת מבלי ליפול לקלישאות הדת' מטאל בכלל. אין פה שום אלמנט של בלאסט-ביט או גריינד, רק ת'ראש מטאל מפלצתי וקולו הגהנומי של Chuck פשוט מבקע פלדה לאורך כל השיר, במיוחד ב-C-Part הגרובי. האלבום אמנם אינו ת'ראש מטאל מסורתי, בכלל לא אפילו יש לומר, אבל הוא עדיין פנינה בעולם הת'ראש המודרני וכל זה מבלי באמת להחזיר עטרה ליושנה. למרות זאת, ישנם כמה שירים שיש בהם קטעים שאין להם מקום בעשור וחצי האחרונים. "Henchman Ride" ו-"The Persecuted Won’t Forget" מכילים בקרבם קטעי ספיד מטאל מיושן ונהדר, ו-"F.E.A.R" הוא בכללי שיר ספיד מטאל מושלם, אם לא השיר הטוב באלבום, בו Skolnick ממש עולה באש מבחינת נגינה.

השיר האחרון סוגר את האלבום בתחושה מעט מוזרה, בהיותו השיר הפחות הולם את הסגנון, הרבה יותר גרוב-מטאל שמתפרץ לפרקים מקטעים שקטים, מזכיר לא מעט את החלקים השקטים של אלבומם האחרון The Gathering, אך עוסק בנושא אישי וכאוב כמו גירושין. "Leave Me Forever" הוא שיר כבד ומוצלח מבחינת תוכן – והוא עובד בצורה מצוינת, למרות היותו זר לשאר האלבום. בסה"כ, לא מדובר ביצירת מופת. סתם באלבום הכי טוב ששמעתי השנה. לא נופל מהפירמה של Testament, לא מאכזב ולא נעליים. אנשים המתאכזבים מ-Testament פשוט שכחו שזה מה שההרכב עשה מאז 1989 ולא מאז 1997. אז נכון ש-The Legacy או The New Order זה לא, אבל טוב שכך במקביל. כי היה לנו אותם כבר פעם נוספת. רצינו משהו חדש? קיבלנו אחושילינג.