The Afterlife – Insanity

ברוכים הבאים לכור ההיתוך הישראלי. מה שחשבתם בעבר שהוא ההתגלמות המסורבלת של צה"ל מבעד לאמירה "צבא העם" – משמע מה קורה שאתה תוקע אשכנזי-צהוב, ערס מרמלה, דרוזי מחורפיש, אתיופי טוב לבב וקווקזי בעל לב טוב מכרמיאל – ונותן לכולם כלי נשק בתקווה שהם לא ירו זה בזה. אין הרבה מדינות בעולם המערבי שמוכנות להפקיר כלי נשק בידי כול אחד שרק הגיע לגיל 18 ולא עשה יותר מדי פרצופים דבילים מול קצינת בריאות הנפש, אבל אין ספק שזהו חלק מהותי מההווי הישראלי שלנו כעם.

להקת הפאוור מטאל הישראלית The Afterlife היא לא חלוצה בתחום כמו שהיא נציגה בלתי אפשרית כנגד צונאמי של להקות דת' מטאל מאותו המתחם. נכון שהנתונים הראשוניים, יוצאי חבר העמים עם אהדה גדולה ל-Deep Purple ול-Judas Priest, הם עובדות שתורמות לבניית עמודי הטווח של להקות שישמעו מצד אחד אירופאיות בקלאסה שלהן ומצד שני כמו כל להקה אחרת הדובקת ביסודות הז'אנר – אבל עובדה היא שהלהקה הזאת קמה, קיימת ועובדת בישראל – ואינה פונה אך ורק למטאליסטים יוצאי חבר העמים. האלבום העצמאי של The Afterlife הוא יצירת פאוור מטאל כבדה ומלודית אשר נשמעת מכאן ולא מכאן גם יחד. אין ספק שהמבטא של Den Rizikov המוכשר במיוחד קצת בולט לאוזן, אבל במקום לפגוע בחווית ההאזנה לאלבום – הדבר תורם ובונה את הנדבך המדובר בדרך (רצופת הפחדים, ראו בהמשך) אל עבר אלבום פאוור מטאל מוצלח ומלא. וזוהי רק דוגמה אחת לכור ההיתוך המוזיקלי שמהווה האלבום הנ"ל.

האלבום נפתח עם השיר הכבד יחסית לשאר האלבום, "Heading To Doom". שיר פאוור מטאל טיפוסי עם ריפים של רוק כבד מוצלח ובומבסטי הממלאים אותו בכל טוב. עבודת הקלידים של Lidia Koenienko תורמת לא מעט לאווירה עם ריצוף מרוהט של מלודיה לגבות את הגיטרות, ושירתו של Rizikov מוכיחה שהבחור הזה צעיר אבל מוכשר באופן נדיר. תחושת של חורבן ושל כליון נבנית בשיר שכולו קריאת ייאוש מול עולם הולך ונאבד, משהו המקשר בין כל המין האנושי בעצם, אך מבעד לשורות ניתן לראות את האצבע המאשימה על האנשים בחליפות המנהלים את העולם הזה, ובמיוחד את המדינה הזאת. ברוח אמיתית של Hard Rock ו-Heavy Metal נגד השלטון ונגד המערכת, אבל מבלי לאבד את המוזיקה והמלודיה בתהליך, מצליחים גם "Heading To Doom" וגם "Blind Belief" המלודי והאיטי יותר להשאר מרדניים ולהעלות באוב נעימות של רוק כבד משנות ה-80' כמו Skid Row ו-Kingdom Come רק בהפקה מודרנית ועדכנית.

מדברים על הפקה, יפה לציין ש-Rizikov מחזיק את האלבום כולו לבד את תפקיד השירה המרכזי, ללא גיבוי (מלבד עזרתה של Veronika Shechter – סולנית Extinct Tradition המוכשרת) ולפי מה שאוזניי קלטו גם ללא הכפלות, להבדיל אלף הבדלות ממרבית סולני המטאל של פעם ושל היום. בכלליות קולו מזכיר לי את Cans סולן להקת Hammerfall בתקופות הטובות שלו, עם קורטוב מעט של Axel Rose ו-Sebastian Bach – לא בגבהים כמו שבחספוס הסליזי. הגיטרות קורצו מחומר אחר, ורואים שהגיטריסטים Sergei "Metalheart" Nemichenitser ו-Einur Aliev עשו עבודת קודש בעיבוד הגיטרות לאלבום, עם ריפים חורכי מגברים שנועדו להתנגן בווליום מקסימלי. הסולואים באלבום גם הם מלאכת מחשבת של ממש, מזכירים המון עבודות של להקות ההבי מטאל והפאוור מטאל הקלאסיות כמו Helloween ו-Iron Maiden, גם אם במידת הקיצ'יות המסחררת אך הנהדרת, וגם במלודיה וההרמוניות הכובשות.

החיסרון היחיד שאני יכול להצביע עליו באלבום הוא שבחלק מהשירים (כמו "Road Of Fears" – בו זה מורגש בצורה הצורמת ביותר) תחושת המוזיקליות עוקפת ואף עוטפת את הרעיון הכללי, מה שמכניס את האלבום למובלעות של ריבוי סולואים וחזרה של פזמונים שוב ושוב, וכמה שהם מבוצעים היטב, הדבר בקלות יכול להתיש על ההאזנה הראשונה. ישנם שני חלקים שאני רוצה להתייחס אליהם באלבום באופן ייחודי, ושניהם דווקא החלקים המאוחרים של האלבום. הראשון – הוא התגלמות ההווי והפחד הישראלים בעולם של טרור ומלחמה בלתי פוסקת (אבל גם במקביל, נטולת קטרזיס והכרזה רשמית – דבר שבהחלט יכול להטריף בן אדם או אומה שלמה, ולכן שם האלבום אכן הולם את תוכנו). הבלדה של האלבום, "Now You Are Gone", מדברת על אובדן ייחודי, במיוחד יחסית לבלדה. עד היום לא שמעתי בלדת רוק שעוסקת על קריעת זוגיות בעקבות פיגוע רצחני. תמיד יש פעם ראשונה. הפזמון העוסק בתסכול הבלתי נתפס של בן זוג המחפש את אהובתו בטלפון אך לא מצליח למצוא אותה, ולאיטה מחלחלת ההבנה שהיא נהרגה בפיגוע איבה – אין מה לעשות, זה קורע לב.

גם השיר הבא, "Last Silence", עוסק במצבנו הבטחוני-מדיני – מתיחות עולה וגואה בשכם ושומרון, וגיוס כולל לקראת מלחמה – הוא משהו שיכול להישמע אמין רק אצל להקה ישראלית. טוב, נו, וגם אצל Sabaton. השיר עצמו מאיץ לקראת סופו כאשר המצב עצמו מתדרדר, ומספר בצורה אינסטרומנטאלית נהדרת את ההחמרה במצב. אני ממש יכולתי לשמוע את שאון התותחים, צ'יזי ככל שזה יראה, מבעד לגיטרות. אחלה של דבר. שני השירים האחרונים, שיר הנושא ושיר נוסף בשם "Closed Hell" הם השירים הטובים ביותר באלבום, ועל כן שמרנו את הטוב לסוף. קודם כל, מרגישים שינוי בכתיבה, גם בטקסטים וגם בלחן, הרבה כלפי מעלה, כאילו הלהקה התבשלה תוך כדי וזהו התוצרים הטובים ביותר שלה, וגם מעבר לכך – מדובר בשירים שקולעים הכי טוב לנושאים הצורבים שלהם.

בסופו של דבר, לקרוא לשיר שלך "Insanity", או לאלבום שלך באותו שם, זה בעצם כמו ללכת על הכי בטוח שאפשר. הכי צ'יזי. זה כמו לקרוא ללהקה שלך Hell או משהו כזה, וזה אומר דבר אחד. או שאתה עושה את זה כמו שצריך – או שאתה נופל לבור הקלישאתי הגדול ביותר שנפער אי פעם בתולדות ז'אנר המטאל. למזלם של The Afterlife הם מצליחים, ללא עזרת ערך מוסף כמו היותם ישראלים או דבר מה דומה, לגרום לשיר להשמע אמין, איכותי ונהדר, מבלי להשמע צפוי, קלוש או רפטטיבי. ח"ח רציני על זה. כמו כן, השיר הסוגר, בלדה נהדרת שנראה שנכתבה כמעט בציניות על אדם השוקל להתאבד ופוסל את האופציות בגלל פחדים (ותסמונת אישיות כלשהי שאותה נאבחן פעם אחרת) – אקוסטית פשוטה ונוגעת, וקולו של Rizikov באמת יודע גם ללטף ולנחם ולא רק לתת בראש בצעקות.

בקצרה, אלבום פאוור מטאל בארץ שאין בה פאוור מטאל. זה כמו לקבל דום מטאל אוריינטלי היישר מסמטאות הסליז של לוס אנג'לס, או לקבל הרכב פולק-ויקינגי מהסלאמס של רובע קווינס, יש דברים שעצם היותם קיימים הם בהחלט אישור מספק למאמץ המטורף שהושקע בהם. אין ספק ש-The Afterlife לא מסתפקים באישור רשמי בלבד, אלא הוכיחו שמעבר להיותם להקת פאוור מטאל ישראלית, הם יודעים לעשות את הפאוור מטאל שלהם טוב.