The Agonist – Lullabies For The Dormant Mind

26/04/09
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. The Tempest (The Siren's Song; The Banshee's Cry)
  2. ...And Their Eulogies Sang Me to Sleep
  3. Thank You, Pain
  4. Birds Elope With the Sun
  5. Waiting Out the Winter
  6. Martyr Art
  7. Globus Hystericus
  8. Swan Lake, Op. 20 - Scene, Act 2, #10 -Tchaikovsky (A Cappella)
  9. The Sentient
  10. When the Bough Breaks
  11. Chlorpromazine

כמעט כל מפיק מוזיקלי שמכבד את עצמו יסביר ללהקה אנרגטית ומלאת רצון להצליח בעולם שעם שניים-שלושה שירים טובים ותשע בינוניים מינוס, לא עושים אלבום – ולא משנה כמה הלהקה חדורת מוטיבציה ומלאת שאיפות. נדמה כי המפיק המוזיקלי של The Agonist עדיין לא למד בעצמו את השיעור החשוב הזה, כי אחרת לא ניתן להסביר את האלבום המוזר Lullabies For The Dormant Mind. מצד אחד, יש לנו להקת מטאלקור \ דת' מלודי שלמדה היטב את כל כתבי Killswitch Engage לדורותיהם, ודי ברור שחברי הלהקה העבירו שעות ולילות בחרישה על כל נוסחא משומשת של הז'אנר המאד קשה להגדרה הזה. מצד שני, יש לנו להקת פופ מטאל סטייל Evanescence, עם זמרת מרשימה בהחלט וטעם גותי ומצועצע במיוחד בבגדים.

מצד שלישי, יש לנו עטיפה יפיפייה, שמזכירה מאד את העבודות הגראפיות של דייב מק'קיין, מעצב גרפי עטור שבחים, שעובד המון עם אחד מסופרי הפנטזיה הגדולים בעולם, ניל גיימן. ומצד רביעי, ההיגיון אומר שלכל מטבע יש רק שני צדדים, אז למה אני מתעקש על שלושה? קצת רקע, ברשותכם. The Agonist מגיעה מקנדה, ארץ שלא קיבלה את המוניטין שלה בגלל המטאל שלה. Lullabies הוא האלבום השני שלה, אחרי אלבום בכורה שקיבל ביקורות צוננות לרוב. הטענה העיקרית כלפי The Agonist היא שחברי הלהקה לא מצליחים למצוא קול משלהם, בתוך עולם מטאל שמקיא להקות מטאלקור כמו מובטל הייטק שמעביר את רוב היום שלו בבארים אפופי עשן.

ועם כל הביקורות הרעות, יש לזכור שהלהקה חתומה ב-Century Meadia, אחת מחברות המטאל הגדולות העולם, אז אולי יש לה משהו מעניין להציע בכל זאת? התשובה, לאחר האזנות מאומצות לאלבום הזה, היא שכרגע, אין ל-The Agonist יותר מדי מה להציע, חוץ מכאב ראש וסחרחורת מרגיזה במיוחד. האלבום הזה מהווה הדגמה מצוינת למשפט "תפסת מרובה לא תפסת". ויותר חשוב מכך, האלבום הזה מציע לנו משהו מעניין בשירים הראשונים, ונופל לתהומות השעמום לאחר רבע אלבום. ארבעת השירים הראשונים נסבלים, ואף יותר מכך, וכשזה מגיע מאוזניים שאינן חובבות מטאלקור, זה אומר משהו. תיפוף אגרסיבי, תפקידי גיטרה חביבים, ומעל הכל – שירה מרשימה של הזמרת, Alissa White-Gluz.

הבחורה הזו מרביצה גראולים מרשימים ועמוקים, ושניות לאחר מכן דופקת ביצועי פופ אופרה שלא היו מביישים אף מתמודדת ב"אמריקן איידול". מה שבטוח, לשמוע אותה בהופעה יהיה חוויה מעניינת. הבעיה מתחילה שנייה לאחר שנגמר השיר "Thank You, Pain" – כשהשיר החמישי מתחיל ואנו מבינים שכל האלבום הזה ינוגן על אותו סולם, ולא ישתנה במיוחד. שינויי המשקלים והמהלכים המוזיקליים צפויים ומשעממים, הביצועים הקוליים הופכים לטרחניים (שכן הוא נשמעים בדיוק אותו הדבר), ולמעשה, האלבום נגמר. מהדקה החמש עשרה של האלבום אנחנו שומעים את אותו שיר, עם טקסט משתנה. וחבל, שכן די ברור שהחבר'ה יודעים לנגן, וכבר ביססנו ש-Alissa יודעת לשיר.

מביך במיוחד הקטע השמיני, ביצוע אה-קפלה מטופש ומיותר לקטע מתוך "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי. קשה לשים את האצבע למה הביצוע הזה מרגיז, אולי בגלל שלמרות היכולת הווקאלית של הסולנית, היא בהחלט לא מסוגלת לסחוב על כתפיה יצירה גדולה כל כך, ואולי בגלל שדווקא בנקודה בה חברי הלהקה יכלו להדגים קצת דמיון מוזיקלי בדוגמת ביצוע מטאלי ליצירה, הם בחרו לתת את הבמה ל-Alissa, על מנת שהיא תוכל לבצע לבדה את הקטע, ואולי בכך להצדיק את הצהרת האופנה שלה, ולנסות להעלות דמעה על פניה של ידלה בת 14 בודדה שיושבת ומציירת ציורים אפלים במחברת שלה. הדוגמא הציורית הנ"ל היא לא פרי המצאתי, כי אם ההרגשה הברורה שמתקבלת עם ההאזנה ל-"Swan Lake".

מטאלקור, דת' מלודי, פופקור, תקראו לזה איך שתרצו. עטיפה יפה וארבעה שירים אינם מהווים סיבה להוציא אלבום, ואינם מצדיקים סיבובי הופעות והייפ מאסיבי. שרה קונור אמרה פעם ש"כמה מהדברים הנוראיים ביותר באנושות נעשו מתוך כוונות טובות". אז נכון, The Agonist לא שלחו רובוט רצחני בזמן בשביל לרצוח את אמא שלכם בטרם נולדתם, אבל הם בהחלט מבזבזים את הזמן שלנו. EP היה צעד הרבה יותר נכון כרגע, אבל הזמן יעשה את שלו, ואולי נגלה ששפטנו מוקדם מדי את הרביעייה הקנדית הזו, שמתעקשים לעשות רעש במדינה כל כך שקטה. אבל עטיפה ממש יפה.