The Banner – Frailty

מכירים את התחושה הצורבת של כישלון? את האכזבה המתישה מחייכם, מהריקנות, הבינוניות ובעיקר בעיקר מהידיעה שאתם האחראים הבלעדיים לכך? אם כן, The Banner יצרו בשבילכם אלבום. Frailty, אלבומם השני במספר של The Banner הוא סיפורם של חמישה חברי להקה שהבינו שהסיבה היחידה לאסון שנקרא החיים שלהם הוא עצמם, והחליטו להקדיש לכך אלבום. "Welcome Fuckers" הוא אינטרו מיוזע ופשוט לאלבום שיוצריו מציגים אותו כפסגת הייאוש. הוא נפתח בפריטה בלוזית על גיטרה שתזכיר מאד סצנות פתיחה מאובקות ממערבונים למיניהם.

השיר הבא אחריו, "The Wolf", נפתח בריפים איטיים ובתופים דרמטיים שממשיכים את הקו של האינטרו, וגורמים לנו לתהות שמא יש סיכוי שאולי, אולי האלבום הוא איזה אלבום סטונר כורסתי ומפנק, אך לאחר כדקה, בשצף תופים וצווחות אנחנו מבינים ש-The Banner לא באים לשחק משחקים, ושהם אוהבים לשחק בענף המטאלקור, תת ז'אנר "אולדסקול ככל הניתן, ועם הרבה טסטוסטרון". מה שיפה בשיר הוא שאי אפשר להינעל אצל the banner על השפעה מסוימת, מצד אחד השירה היא שירת הארדקור ניחרת, אך השירים עצמם נשמעים כמו משהו שנכתב בו זמנית על ידי Converge, Poison The Well וה Dead Kennedys.

השיר השלישי "Leechbath" נפתח כשיר הארדקור פאנק כבד מאד, ובמהרה נשבר לקטעי חפירות כבדים כמתרס למהירות בתחילת השיר, כאילו ש-The Banner פשוט לא מרשים לעצמם להיסחף יתר על המידה במוזיקה שלהם. לדעתי, הייחודיות של The Banner היא ביכולת לשלב הארדקור וקרוסאובר פאנק ביחד עם קטעי חפירות אינטנסיביים במיד טמפו, והיכולת לעבור בין הסגנונות בצורה שתראה טבעית לגמרי. כשלאחר השיר "IWIWD" בן הדקה, האלבום תופס כיוון שמזכיר פוסט-הארדקור דוגמת Converge.

פנינת האלבום נמצאת לדעתי בשיר "Funerals", שנראה תחילה כלהיט מוש-פיט קלאסי ומראה את היכולת של הלהקה לעבור מהארדקור מפצח רחבות שיגרום גם לחלושים מביננו להשליך את אבריהם לכל עבר ולפרוק אגרסיות. הליריקה החריפה של Joey, סולן הלהקה, עושה את העסק לייחודי – כמות הכאב והתסכול שהאדם הזה מגולל על הנייר פשוט מדהימה, ובהחלט מרימה את האלבום משאר אלבומי המטאלקור \ הארדקור שיצאו בזמן האחרון. Frailty הוא אלבום שהרשים אותי מאד. The Banner הצליחו לדעתי לקחת את המיטב מכמה סגנונות שהם אוהבים, לערבבם יחד ולקבל תוצאה שרוב הזמן לא נשמעת כמו ערבוב של סגנונות. אולי התחברתי אליו כי בסופו של דבר מדובר באלבום שעוסק בכלומניקים מתוסכלים, אבל סביר להניח שזה יותר בגלל שכל שיר באלבום הוא 2.5 דקות מזוקקות של כעס.