The Black Dahlia Murder – Nocturnal

למי שלא מכיר את מקרה הדליה השחורה, מדובר בהחלט באחד מהמקרים הכי משפיעים על הוליווד של אז. נערה צעירה שחלמה על קריירה הוליוודית, מצאה את עצמה בנפתולי הפורנו המרגיז של מעט אנשים סדיסטים יותר ופחות – ובסופו של דבר מצאה גם את מותה המזוויעה כשהיא מפורקת לחתיכות, חיוך מאוזן לאוזן משוסע על פניה. מעשה זוועה מסוג זה היווה השראת השם של להקת הדת' מטאל The Black Dahlia Murder (להלן TBDM) וכמו אותה נערה תמימה מבית טוב שהגיע לתוצאות דוחות, כך גם משווקת הלהקה את המוזיקה שלה. חבורת מכרים ורעים תמימי דעות ותמימי טעם שבאו לייצר את הדת' מטאל האלים והכוחני ביותר שידעה אדמתם מזה שנים.

אל תצפו ל-Obituary או ל-Cryptopsy. אמנם המוזיקה של החבורה האמריקאית ממישיגן אכן מגיעה בעוצמות מרהיבות ומתפייטת עם זוועות כמו אבות הז'אנר, אבל בהחלט אפשר לשמוע במוזיקה שהיא לא פה מזה עשור ומעט פחות. אלבומה השלישי והחדש, Nocturnal, הוא בצורה מסוימת חזרה למקורות או יותר נכון להשפעה המוזיקלית של הלהקה. ניתן לשים את האצבע בבירור על השפעות כדוגמת At The Gates או אפילו Dissection על המוזיקה שלה, אבל מהירי החלטה יכולים לשווק את התוצר הסופי כדת' מטאל כבד וקיצוני.

המוזיקה של TBDM היא מלודית מאד, מהירה מאד, חותכת בבשר כמו קלישאת דת' מטאל טיפוסית, אך עם סאונד מצוחצח וזמזומי גיטרות שלמען האמת, מתאימים הרבה יותר לצד המעודן והאלטרנטיבי של המטאל, הלא הוא המטאלקור. אם יש ב-TBDM מן המטאלקור? זו כבר שאלה של השקפה. אין ספק ש-Nocturnal אין סממנים של גרוב או של תזמור בשירה מלודית. הכל מנוהל על איי החורבות של הדת' מטאל ומעט מן הבלאק מטאל המלודי – מהיר וקיצוני, כאילו כל צבאות הגהנום דולקים אחריהם.

למי שכבר הספיק להתנסות עם אלבומים כמו Miasma או אלבום הבכורה של הלהקה, בקלות יכול להכליל אותה כחלק מאותו גל חדש, ביחד עם Light This City ,Hell Within ובייחוד Himsa הקליטים יותר – כגל להקות שנוגע קלות בכל אותה תרבות רוק כבד אמריקאית ומודרנית, אשר טורחת לערבב בין הז'אנרים, הישן והחדש כאחד – ובכך גם להוציא את ההבדלה העיקשת בין דת' מטאל בניחוח של אירופה לבין מטאלקור מיינסטרימי – רחוק מתוך המשוואה. זה כמובן לא מתרחש בצורה מדויקת, אם זה מהקונטקסט שלפיה הלהקות האלה פועלות, אבל דווקא אצל TBDM האלמנטים האלה שפושעים ופולשים בכל – מקבלים את הביטוי הקטן ביותר מכל החבורה.

הטקסטים עוסקים בסיפורי אימה ובתחושות המקפיאות דם המלוות אותם – מובעים בצורה מאד אישית אשר מזכירה ז'אנר שלו ולמסחור יש כבר היסטוריה שונה לחלוטין (וכן רבותיי, אני מתכוון בהחלט לבלאק מטאל) ואם כבר עסקינן בנושא זה – אז הרי השירה פה מובעת בצורה הרבה פחות סטנדרטית משאר ההרכבים בתחום במגזר האמריקאי. השירה ב-Nocturnal מבוצעת בשני דרגים שונים -הראשון הוא הנמוך והאופייני לדת' האמריקאי, בעוד השני הוא גבוה כצווחת בלאק מטאל, ומלווה את רוב האלבום – והוא בהחלט הבולט ביניהם.

כאחד שלא מוצא חסדים רבים בתחום "צווחת הבלאק הגבוהה" – להוציא כמה יחידי סגולה שהצליחו להפעים אותי (ראה דוגמת צ'אק שולינדר שהצליח לשלבה בתום ובשכל באלבומה האחרון של Death) הז'אנר הווקאלי לרוב מרחיק אותי. אפשר לומר שדווקא פה נחלו TBDM הצלחה מרובה, והפכו את העניין הווקאלי לנושא שמוציא את הלהקה מן הכלל – ומצליח להבדיל אותה לטובה. כיפאק היי ל-Trevor Strnad אשר הביאנו עד הלום.

מטיבי הלכת גם ישימו לב שעקב החילוף בהרכב (מתופף הלהקה עזב והוחלף על ידי מישהו מוכשר לא פחות, הלא הוא Shannon Lucas, לשעבר מתופף All That Remains) כנראה יש סיבתיות מוזיקליות מדוע הלהקה פונה יותר ויותר אל קהל האקסטרים-מטאל, ורק מוכיחה שרעיון הצעידה של המטאל הקיצוני אל כיוונים מיינסטרימים, או נאמר לפחות, קליטים וגרובים יותר – הוא רעיון שבסיסו מוטעה מהיסוד. לא לחינם בחרו TBDM להוציא את השיר הראשון מהדמו הראשון שלהם, "What A Terrible Night To Have A Curse" דווקא באלבומם השלישי – שמוביל אותם בחזרה אל תחילת הדרך, וממש לא בגלל שנגמרו להם הטריקים בשרוול.

להפך, שירים חדשים כמו "Everything Went Black" הקליט מבין התוצאות המוזיקליות האלימות פה, או "Warborn" אשר חותם את האלבום פשוט מצליחים לעורר מה שלהקות רבות, כדוגמת Dissection או Rotting Christ לא הצליחו לעורר בי מאז ומעולם – שילוב אלגנטי, מחוכם ורצחני בין עולם הדת' מטאל המלודי לבין האופל והאווירה הקודרת של הבלאק מטאל המיושן של פעם – שעדיין נבע ממנו ריח של אופל מזוקק, ולא רק קורפס-פיינט, ניטים ועלמות עירומות שנרצחות בברוטאליות. אבל בעצם, זה מה ש-The Black Dahlia Murder עסקה בו מאז ומעולם, לא?