The Darkness – One Way Ticket To Hell… And Back

14/02/06
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. One Way Ticket
  2. Knockers
  3. Is It Just Me?
  4. Dinner Lady Arms
  5. Seemed Like A Good Idea At the Time
  6. Hazel Eyes
  7. Bald
  8. Girlfriend
  9. English Country Garden
  10. Blind Man

די מצחיק איך עולם תעשיית המוזיקה מתנהל. בשנות השבעים היה זה ההארד רוק, בשנות השמונים היה מטאל וגלאם, בתחילת התשעים זה הגראנג', בשנת 2000 זה נו-מטאל, ובשנת 2003 לכמה רגעים זה שוב היה הארד רוק וגלאם, בזכות אלבום הבכורה של The Darkness הבריטים. לא ממש היה ברור כשיצאו שני הסינגלים הראשונים של ההרכב אם מדובר בבדיחה על שנות השמונים, עם בגדי ספאנדקס צמודים ומוזיקה שהיא הארד רוק מיושן, אבל די מהר הסתבר שמדובר בלהקה לכל דבר, בראשה שני האחים לבית האוקינס, כשהבולט מביניהם הוא ג'סטין, הסולן, שנראה שלקח את פרדי מרקורי כהשפעה המרכזית שלו ושילב אותה עם גלאם מטאל אמריקאי והשפעות הארד רוק של שנות השבעים.

מה שזה לא היה, זה עבד, הלהקה כנראה מלאה חלל שלהקות כמו Queen ואפילו Thin Lizzy השאירו אחריהן, ולמרות שההצלחה של ההרכב הייתה אדירה בעיקר בארץ מוצאם, הם מכרו יפה גם בשאר העולם, למעלה מ-3 מיליון עותקים נמכרו והלהקה סומנה כדבר הבא בעולם הרוק. כמעט שלוש שנים אחרי ואלבום שני יוצא סוף סוף, הבסיסט הוחלף, אבל אין לזה שום משקל בהרכב, הלהקה עדיין נשענת על כישורי השירה והנגינה של האחים האוקינס, שהפעם הביאו כחיזוק את מפיק העל רוי תומאס בייקר שהפיק בין השאר את… Queen, לא ממש מפתיע. גם מוזיקלית אין כאן הפתעה גדולה, הלהקה ממשיכה לייצר הארד רוק עם הרבה מאד השפעות אמריקאיות, טקסטים חרמנים וממזריים, לידים מלודים הרמונים של שני האחים, ומלודיות שירה שנשמעות הפעם ממש כהעתק של מה ש-Queen נהגו לעשות.

האלבום פותח בשיר הנושא, שהוא גם הסינגל הראשון מהאלבום, לא פחות קליט ומלודי מאלו של האלבום הראשון, פזמון שנכנס לראש, מקצב פשוט וקליט, אין כאן יותר מידי מה לחשוב, מי שלא מתעצבן מהקול הגבוה של האוקינס יכול פשוט ליהנות מזה, מי שמתעצבן, יחטוף פה התקף רצח של ממש. השיר הבא "Knockers" (ציצים – בתרגום חופשי) הוא הארד רוק אמריקאי אופייני וחביב, בלי לחשוב יותר מידי, קליט ומטופש, עם שורות כמו: "They Say You're Pushing Thirty" (הם אומרים שאת קרובה לגיל 30) "Well, Pushing 30 stones" (יותר קרובה ל-130 קילו), הבנתם את הראש.

יש גם את הבלדה המתבקשת, כמו כל אלבום שמושפע משנות ה-80', ויש עוד כמה שירי Queen, אבל העיקר כאן ומה שעושה את זה לאלבום שלא נשמע מגוחך מידי הוא שחברי הלהקה יודעים שהם מגוחכים, הם יודעים שעבר זמנה של המוזיקה שלהם. זה לא עוד אלבום קאמבק של Poison או משהו, עם ניסיון פלצני להישמע מודרני, הם פשוט עושים את המוזיקה שלהם, לא שמים זין על אף אחד, ועושים את זה עם הרבה הומור, ומי שלא ייקח אותם ברצינות אלא פשוט יקשיב להארד רוק הקליט שלהם, בהחלט ייהנה.