The Devil Wears Prada – Plagues
- Goats On A Boat
- Number Three, Never Forget
- HTML Rulez, D00D
- Hey John, What’s Your Name Again?
- Don’t Dink And Drance
- You Can’t Spell Crap Without "C"
- This Song Is Called
- Reptar, King Of The Ozone
- The Scorpion Deathlock
- Nickels Is Money Too
The Devil Wears Prada היא להקת מטאלקור נוצרית ואלימה במיוחד. לאחרונה צץ זרם איתן ברוק הנוצרי של מטאלקור, ואפילו כזה הגובל בגריינדקור, של להקות של נוצרים אדוקים שמעדיפים לצרוח ולצעוק ולחבוט אודות אהבתם לישו ברמה זו או אחרת, באופן עקיף או ישיר. אם הלהקות הישירות מאד קשה לי להתמודד. להקות כמו War Of Ages או Underoath מנגנות מוזיקה מגניבה אבל המסרים שלהן מתחסדים אפילו עבור צדקן כמותי. לכן מצאתי ב-The Devil Wears Prada סוג קטן של ישועה עבור האקסטרים רוק הנוצרי.
הלהקה הצליחה לשלב בחינניות (כמה שאפשר לכנות את המטאלקור הכאוטי שלהם חינני) בין כל האלמנטים הנכונים בז'אנר מבלי להשמע מאוסים מדי, ובמקביל מבלי ליפול לתוך תהום הנשייה של הרוק הנוצרי על מסריו הטבולים בטמטום ישועי. זה לא שיש לי בעיה עם מסרים דתיים (או אנטי-דתיים במקרה הזה) – אלא שיש לי דרישות גבוהות במיוחד מלהקות מטאל, שמתיימרות לתת אלטרנטיבה הולמת לחוסר מסר המוחלט שיש לעולם המדיה להציע כיום, ורצוי שינסחו אותו היטב.
זו הסיבה העיקרית למה אני סולד ממרבית להקות הבלאק מטאל באשר הן – עניין של התנסחות. ליריקה מטומטמת גורמת למאזין להרגיש מטומטם – זה לא משנה אם מהללים שם את השטן או ישו עצמו, אילו אותם צדדים של אותו מטבע. אז The Devil Wears Prada הם בצד השני, המוכר לעולם הגדול, של המטבע – אבל זר באופן קולני עבור עולם המטאל, אשר רגיל לרמוס בקול תרועה כל מה שקשור לדת ממוסדת.
The Devil Wears Prada אינם בדיוק נוצרים ממוסדים, למעשה המסרים שלהם מובעים על צלחת של תקווה וחיפוש עצמי לא פחות באלגנטיות מאשר המסרים האנטי-נוצרים של Celtic Frost, Sabbat או Akercocke. האלבום נפתח עם השיר עם השם התמוה "Goat On A Boat" מה שאוטומטית הזכיר לי את אותה חידה מתמטית עתיקה על כמה עזים וכמה זאבים בין שתי גדות הנהר. השיר עצמו לא כל כך שונה מזה. יש בו גם אלמנטים של Math-metal, של אימוקור והרבה מטאלקור דחוס בכוח אל תוך הניואנסים המתפרצים החוצה.
המוזיקה נהדרת לז'אנר, ההרכב צולח בהצלחה את כל מה שאתה מצפה משיר פותח להיות, ואף מצליח לקנח בשירה מלודית נעימה כדי להקל על האוזן אחרי הקליימקס הפסיכוטי. בגדול – מי שיראה את הלהקה לפני שישמע אותה, או אפילו יותר גרוע, מי שקודם יידע מה שם הלהקה לפני שיקשיב למוזיקה – יקבל דעה שגויה וקדומה עליה לשווא. אז נכון, הם נראים ממש ילדי-כאפות כרוב להקות האימו – אבל גם חברי The Black Dahlia Murder הם כאלה וזה לא מונע מהם להיות הרכב בן זונה.
אז נכון, יש להם שם של ספר לבחורות בלבד, שאפילו עשו ממנו סרט לבחורות בלבד, אבל היי, גם Paradise Lost זה אחלה של ספר, וזה בהחלט עדיף על שם כמו See You Next Tuesday. השירים שהכי פגעו בי הם "HTML Rulez, D00D" – למרות שבתכלס, האמירה מאחורי השיר מנותקת מהמציאות לחלוטין – והשיר Don't Drink And Dance שכבר מתחילתו מרגיש כמו גרסה מרושעת ל-Fall Out Boy, וזה האמת, כמעט כל מה שביקשתי מלהקת מטאלקור.
בסופו של דבר ל-The Devil Wears Prada יש הרבה מה להציע, מעבודת סינטיסייזר מקפיצה, דרך שירה משולבת היטב של גראולים של מטאלקור ושירת אימו מעודנת אך לא בכיינית מדי, עבודות לחן מורכבות, גרוב נכון וראש טוב ליצירתיות שכזו. מומלץ לאוהבי הז'אנר, ולאנשים עם ראש פתוח, ולאו דווקא לישו.