The Fading – In Sin We'll Find Salvation

הנה התגלגלה לה הישועה מבעד לחטאים אל שולחני, מבית היוצר הישראלי של הרכב המטאל העולה The Fading. אפשר לפאר את הלהקה הזו עד מחר בזכות הניצחון הגורף שלה בתחרות ה-Metal Battle בשנת 2008, חוזה התקליטים ב-Wacken Records או סיבוב ההופעות עם Evile ו-Warbringer – אבל הפעם אנחנו דנים על המוזיקה בלבד. האלבום של The Fading הוא אלבום דת' מטאל מלודי מובהק. לומר שהוא על פי הספר תהיה המעטה בערכו, כי The Fading לא באו להמציא אף גלגל. הם פשוט באו לעשות את המוזיקה שהם אוהבים בצורה האהובה עליהם והטובה ביותר העולה על דעתם. לעתים קרובות, על מנת ליצור מטאל טוב אף מטאל מצוין, לא צריך שום דבר מלבד זה.

האלבום הוקלט באולפני Underground בשבדיה, איפה שמספר להקות מטאל ישראליות כבר הקליטו בעבר, כדוגמת Distorted ו-Eternal Gray, אך גם כמה אחיות שבדיות הקליטו בו. להקות הדת' מטאל המלודי Carnal Forge היא הראשונה שקופצת לי לראש, אך היא לא נהנתה מסאונד כה נקי וסטרילי שמחמיא למוזיקה. בדומה להתעוררות ז'אנר הת'ראש מטאל בחצי העשור האחרון, ז'אנר הדת' מטאל המלודי אשר ידע מכה חזקה בעשור האחרון כאשר ז'אנר המטאלקור האמריקאי התברג על חשבונו בראש אהבתם של מטאליסטים רבים, The Fading שומרים את המטאל שלהם מסורתי מצד אחד, לפי התכתיבים של להקות האם כמו In Flames או At The Gates, אך לא מהססים לערבב בו ת'ראש מטאל, גם על גווניו המודרניים, די בדומה ללהקות כמו The Haunted.

בדומה ללהקות שלאחרונה התפתחו לכדי יצירת אלבומים מוצלחים במיוחד בז'אנר הנ"ל, כדוגמת Fear My Thoughts הגרמנית ששיחררה ב-2007 את אחד מאלבומי הדת' מטאל המלודי היותר טובים של העשור האחרון (והספיקה להתפרק מאז), או Detonation ההולנדית שעשתה זאת גם שנה לפני כן, והמשיכה בינתיים לנסות לשחזר את ההצלחה היצירתית שלה, המגמה הייתה כבר ברורה. שבדיה לא תהיה המקום בו יצירות מופת של דת' מטאל מלודי (שרק לפני עשור אף אחד בכלל לא חשב לכנות אותו בתור שם שונה מדת' מטאל שבדי, או גות'נברג מטאל לכל דבר). הישועה תבוא מבחוץ.

The Fading בהחלט לוקחים פיקוד על המטוס הזה, ומטיסים את האלבום דרך שירים מצוינים, שוטפים ומטאליים בעליל. גם חסידי המטאל המסורתי יותר וגם חובבי המטאל המודרני ימצאו ב-The Fading את המכנה המשותף. מוזיקה מהירה ואגרסיבית לצד מלודיות יפות ומתוקות הן בדיוק מה שעשו את הז'אנר הזה למה שהוא היה בשיא כוחו. The Fading אם כן לא רק משחקים לפי חוקי המשחק, הם עושים כל שביכולתם להגיע לכל הגבולות המותרים של הז'אנר, ועל כן התוצר הסופי הוא בהחלט אלבום דת' מטאל מלודי יפהפה. חסידי הז'אנר באופן ספציפי, כמו עבדכם הנאמן, בהחלט יכולים לשבת ולהתענג על כך.

החסרונות היחידים באלבום הם בעצם רק הרצון לשמוע עוד מהלהקה. עוד סולואים, עוד אגרסיה, עוד מלודיה, עוד שירות גראולים אכזרית לצד שירת כנופיה מגניבה. אבל יחסית לסנונית ראשונה מדובר ללא ספק באלבום בכורה מעולה. "Failure Proven", השיר הפותח מציג ריפים שבדים למהדרין ביחד עם אגרסיה ת'ראשית ותיפוף משובח. השיר עצמו (שהינו שיר משופצר מעברה הרחוק של The Fading בתור Excessum) מתנדנד בין המלודיה המתגלגלת של אריה ופאול הגיטריסטים עם פזמון סוחף שממש הולחן כאילו על ידי הלהקות האדוקות בז'אנר כדוגמת Ebony Tears – אבל עם סאונד נקי ומצוחצח המאפיין את כל האלבום. השיר עצמו, אשר באמת מעורר חמה כנגד אותם טמבלים שמסרבים לראות את המציאות המשתנה בעיניים פקוחות במילותיו, זורם בצורה נהדרת, ולמרות היותו מהיר הוא רחוק מלהיות האגרסיבי ביותר בארסנל של The Fading, אבל בהחלט נותן טביעת אצבע מוצלחת בתור סיפתח זריז ומלכותי.

"My Lost Serenity" מצד שני שופע סולואים מהירים, גרוב משוגע וריפים של רצח. אין ספק שהשיר, אחד מהטריים יותר, הוא בהחלט מהשירים היותר טובים בארסנל של החבורה. עם מלודיה מהירה כמו ברק לקראת סופו של השיר וריפים שפשוט משסעים את מהירות הקול, השיר אודות אובדן האמונה והתמימות פשוט חולף כמו טורנדו של דת' מטאל מלודי, לפי הספר מצד אחד, אבל מצוין ואכזרי ברמה הגבוהה ביותר. עוד אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום הוא "The Sin Collector", מרוהט כולו במלודיה משתוללת שעולה מעלה-מטה. השירים החדשים כמו אלה בולטים לטובה לעומת השירים הישנים שזכינו להכיר מה-EP האחרון שפשוט שוחזרו בהקלטה ועיבוד מחודשים אל תוך האלבום, לדוגמת "One Step To Drama" או "Destination, Life". השיר הטוב ביותר באלבום לדעתי, וכבדרך אגב שירם הטוב ביותר של The Fading הוא השיר הסוגר, "Age Of Phobia". יש משהו על גבול האפי ביצירה הזו – בכוח שלה וגם במלודרמטיות המצטברת בה.

האלבום כולו פשוט מבוצע ברמה הגבוהה ביותר, עם חטיבת קצב מסחררת מצידם של שקד פורמן האדמוני ואלעד מנור שקודח על הבס. עבודת הגיטרות בעלת סאונד חד כמו חרב, והדבר מתבטא במיוחד בחלקים המלודיים יותר כאשר גיטרה אחת שומרת על הקצב והשנייה מסתחררת סביבה עם מהפך מלודי מגניב. הקול של איליה בדרוב הסולן מבוצע בצורה מקצועית וגרונית האופיינית לז'אנר, ואף יותר. כיאה לאחיות הגדולות מבחינה מוזיקלית של The Fading, שהיוו השראה ברורה על האלבום, כדוגמת Darkane ו-Hatesphere – השירה של איליה בולטת לטובה עם עוצמה ורעל מטפטף, ששירת הכנופייה האופיינית לשירי ת'ראש מטאל גם בוקעת מדי פעם החוצה ומעבה את היצירה. הדבר בולט במיוחד בשירים כמו "Comfort Myself" שמתחיל מאד אווירתי והופך לשיר דת' מטאל משתולל שטובל בחלקים ת'ראשיים לעתים.

עוד שיר יוצא דופן הוא כמובן הרצועה של "Beyond Perfection" – קטע פסנתר אינסטרומנטאלי המבוצע על ידי אלכס קרלינסקי, קלידן להקת הפאוור מטאל Acropolis, המהווה אתנחתא לקראת הצלילה הבאה אל חציו השני של האלבום, הנפתח בשיר הכה-Dark-Tranquillity הלא הוא "Angel Within". בגדול The Fading יכולים בהחלט לסמן לעצמם V רציני על היצירה הזו. לא רק שהם יצרו אלבום דת' מטאל מלודי מקצועי, הם הוכיחו שללהקה ישראלית יש מקום לא רק מבחינה מוזיקלית בשורת הלהקות העולמיות בתחום העכשווי, אלא גם מבחינה כוללנית המצדיק למעשה את הקיום של הלהקה רק באמצעות הביצוע החי של המוזיקה שלה. אני לא יודע אם שירים כמו "When Dream Meets Reality" יהפכו באמת להמנונים בעתיד הלא רחוק כמו ששירים דוגמת "Embody The Invisible" של In Flames היו 10 שנים לפניהם – אבל אין ספק שהם קורצו מאותו החומר.