The Haunted – Exit Wounds

להרכב השבדי The Haunted היו במהלך השנים עליות וירידות שנבעו בעיקר מעיסוקם של חברי הלהקה בהרכבים אחרים (At The Gates, Paradise Lost, Cradle Of Filth ועוד) ומחילופים בין שני הסולנים פיטר דולבינג ומרקו ארו.

עד כמה ש The Haunted היא להקה שנשענת על גיטרות ושירים עם כריזמה משל עצמם, באלבום הראשון מ 1997 שר פיטר, בשני מ 1999 ובשלישי מ 2001 שר מרקו, ברביעי מ 2003 שר פיטר שהמשיך עם הלהקה עד 2012 תוך כדי שהוא מעלה ומוריד את רמת השגעון שלו ומטלטל את ההרכב ימינה שמאלה, פיטר הוא לא אדם רגיל, הוא כן אדם אינטליגנט אך לא מאוזן נפשית, יש לו פה ג`ורה שסיבך אותו ואת הלהקה בלא מעט תקריות לאורך השנים (לנו זכורה תקרית ישראל בה החליט הבחור שמתקיים בארץ שלטון טוטליטרי ופאשיסטי והחליט גם לריב פומבית עם שאר חברי הלהקה שלו שהתנגדו לדעתו ולהפיץ את דעותיו ברבים, דבר שגרר ביטול של הופעה מתוכננת של הלהקה בארץ וגרם לקרע עמוק בינו לבין שאר חברי הלהקה שלא הסכימו לא עם הדעות שלו ולא עם ההצהרות שלו).

אבל זה לא נגמר בישראל, פיטר נכנס פומבית בחברי הלהקה האחרים תוך כדי שהוא לא עוצר באדום ומלכלך על כל הבא ליד, בשלב מסויים לשאר חברי הלהקה נמאס מזה והחליטו להעיף אותו מההרכב ולהחזיר ללהקה את הסולן מרקו ארו שאחראי על האלבום השני והמצויין שלהם The Haunted Made Me Do It

מכאן והלאה הלהקה ידעה שזה סוג של להיות או לחדול, פיטר גרר את ההרכב ללא מעט ניסיונות מוזיקלים שגרמו ללא מעט מהמעריצים לאבד עניין בהרכב וללכת לחפש את הגירויים שלהם במקומות אחרים, בינתיים להקות אחרות כבשו את מרכז הבמה ו The Haunted נרדפו אל השוליים, אל מצב מאד תקוע מבחינת הקריירה, מאד בעייתי.

ממקום של מצוקה, של הפנים אל הקיר, של תסכול – אפשר לכתוב אלבום נהדר, זה בדיוק היה המקום ממנו נכתבו שני האלבומים הראשונים והמופתיים של ההרכב וזו בדיוק המוזיקה המתאימה לשקף רגשות כאלו, מצד שני לא היה לי ברור לאן נושבת הרוח, עד כאן רקע, הקדמה, מבוא, פתיחה, עכשיו אפשר להתחיל לדבר על העניין עצמו?

Cutting Teeth מגיע אחרי קטע אינטרו של דקה וחצי, Cutting Teeth לא משאיר מקום לספק לגבי מה ש The Haunted רוצים להראות כאן, שיר עצבני מאד, מלא כעס ואנרגיה, תסכול וכאב על ריפים שלא היו מביישים את Slayer בימיה הגדולים, ותיפוף דורסני של אדריאן ארלנדסון, שיר פתיחה נהדר, להיט בטוח, מפרק את הצוואר, כמה התגעגעתי לשמוע אותם מנגנים ככה.

My Salvation ממשיך להנחית על המוח את הארטילריה שכל כך מזוהה עם הלהקה הזו, עוד שיר טראשי ומהיר, The Haunted ידעו תמיד לשלב אלמנטים מודרנים בתוך המוזיקה שלהם שברור שינקה את שורשיה המובהקים מ Slayer, Dark Angel ו AC/DC גם יחד, הפעם הם הולכים על כיוון יותר עצבני ומהיר, זה נשמע אמיתי, יותר אמיתי מכל מה שקרה עם ההרכב הזה בעשור האחרון, וכשנכנסים הקטעים היותר מלודים או מה שקוראים "השבדים", אלו שמזוהים עם הסאונד של גטבורג אז האלבום משתדרג עוד יותר והופך למשהו שמייצג נאמנה ז`אנר שלם, זה קורה כבר ב My Salvation ויש לי תחושה שזה ימשיך הלאה.

וזה ממשיך עם Psychonaut הנהדר, העניינים טיפה אבל ממש טיפה נרגעים ב Eye Of The Storm שהוא שיר מיד טמבו לא מהיר אבל כוחני מאד, יושב על המיקום של Hallowed Ground מהאלבום השני של הלהקה, שיר שיעבוד מצויין בהופעות, והראשון שנותן טיפה אוויר לנשימה מתוך הטירוף הנפלא שאחז בנו בארבעת השירים הראשונים, כאן המלודיה בפזמון מכניסה גם עצב, רגש ולא מעט חומר למחשבה, אין ספק ש The Haunted היו תמיד להקה אינטיליגנטית אבל ברגעים הנכונים כשזה צץ זה קונה אותי, עד הסוף, מדהים.

מילה מגיעה כאן לגיטריסט החדש של ההרכב Ola Englund, זה לא פשוט להכנס ללהקה אחרי 20 שנה של פעילות ולשדרג את ההרכב, וזה בדיוק מה שהבחור עושה כאן, עבודת הגיטרות היא הטובה ביותר שנעשתה בכל אלבומי הלהקה מאז ומעולם, הסולואים מרהיבים, הנגינה זורמת נהדר עם המון אנרגיה, והכל נשמע הדוק, אמיתי ומרשים.

Trendkiller מגיע והטירוף ממשיך, The Haunted מעולם לא היו טרנד, הם ניגנו טראש מטאל עצבני ב 1997 כשהסגנון היה על הקאנטים, הם ניגנו חומרים שבא להם והתנסו בכל מיני כיוונים שלא פעם הרגיזו את המעריצים, אבל מעולם לא באו להעתיק קטע של מישהו אחר, זה הרכב שתמיד היה לו את הקטע והכיוון שלו.

Time Will Not Heal (במחווה ברורה ל Dark Angel) והטקסט חודר לעצמות, מצמרר, "תקוע בחיים שכבר חשבתי ששכחתי, מקום חלול, שדים מן העבר, כשלון מפואר של חשד מהעתיד, הייתי במקומות בהם מעטים העזו לדרוך, הזמן לא ירפא אותי והקושי גובר עלי, ראיתי את הלכלוך ממנו צומחים הסודות האפלים שלי" זה פשוט, אבל זה לפרצוף וזה נעשה בהמון חוכמה, קל לכתוב טקסט מסועף שישמע מרשים, קשה לכתוב טקסט ישיר ובוטה שישמע מרשים ויצמרר, אבל ל The Haunted זה בא טבעי ויוצא מהבטן.

Kill The Light מחזיר את המוש פיט לתוך המוח, בפתיחה של ט`ראש שכמעט ואין כיום וחבל, שיר מהיר, בועט, טקסט על אובדן של הדור שלנו, אפשר להלביש את זה על המון דברים, לקחתי את זה למזרח התיכון ולמלחמה התמידית כאן, לאיזה עולם אנחנו גדלים? לאיזה עולם אנחנו לוקחים את ילדנו? ושוב Ola Englund מפוצץ כאן בסולואים ועבודת גיטרה מדהימה, פאק, ההרכב הזה לא נשמע כך מעולם, איזה קאמבק !!
Infiltrator זה שיר שמאד מזכיר את המקום ממנו הלהקה באה, הסאונד השבדי והנגיעות הבלתי נמנעות של הדת` מטאל השבדי של לפני 15 שנה משתקפות כאן, וזה מדהים כי אין עוד שיר כזה באלבום וזה שיר אולד סקול Swedish Melodic Death Metal על התפר שבין האלבום הראשון של ההרכב ל At The Gates ו Dark Tranquillity בתקופת השיא, יופי של שיר, ושוב בפעם המיליון: הגיטרות, הסולואים, הנגיעה של ההאבי מטאל בשיר הזה, תענוג תענוג תענוג.

My Enemy – למה הייתם מצפים כאן? לבלדה? הכי ברור, שיר של דקה וחצי עם מקצב מהיר ומכסח וסולואים סטייל סלייר של פעם, מעגל מוש פיט ענק ושיא הקריזה, אגרוף לתוך המוח.

ביליתי המון עם הלהקה הזו לאורך השנים, היו שנים שאיבדתי אתם קשר אבל ידעתי מה הם מסוגלים לעשות וחיכיתי שזה יגיע, וזה הגיע, השירים כל כך חזקים כאן שאי אפשר להתעלם מהם, אי אפשר לשים את האלבום הזה בצד ולהגיד "נחמד" או "עוד תקליט", זה לא "עוד תקליט" – זה תקליט שמביא להקה למקום בו היא פורחת, למוזיקה אותה היא יודעת לייצר הכי טוב, בלי להגזים עם הנסיונות ובלי להשמע מהצד השני כמו העתק של עצמם, יש כאן לפחות 5 שירים שיכולים להפוך לקלאסיקה, יש כאן אלבום שלא שמעתי מהם כבר 15 שנה, יש מצב שעוד כמה השמעות ארגיש שזה האלבום הכי טוב שלהם, יש כאן להקה בשיא העצבים שנהנת מכל שנייה, להקה שחזרה למקום הטוב ביותר שלה, המקום שעשה אותה מעולה מהרגע הראשון.

והדבר העיקרי הוא האמונה, אני מאמין להם, אני שומע שיר כמו Kill The Light או My Salvation ואני מאמין לכל מילה שמרקו ארו יורק מהפה וצועק מהבטן, זה מה שמבדיל בין The Haunted להמון להקות שניסו ומנסות לנגן חומר דומה, האמינות, אני מאמין לכאב שלהם, וכשהוא מוגש עם המון בגרות מוזיקלית וטקסטים חזקים, בהפקה שעושה המון המון חסד עם החומר (Tue Madsen המצויין) אז נוצר כאן אלבום שמתחרה בלי רחמים על אלבום השנה של 2014, לא שיהיה לו קל, אבל אני לא חושב שהוא הולך לוותר, אי אפשר לוותר עם אלבום כזה, אי אפשר לשמוע אותו פעם אחת ולשים בצד, לא משנה מאיזה רקע של מטאל אתם באים, זה אלבום שצריך שיהיה לכם בבית, כי בעוד עשר שנים אתם תמשיכו להקשיב לו, ורק תעריכו אותו יותר.