The Haunted – One Kill Wonder

האלבום "פלא של הרג אחד" של חלוצת הגל השבדי של הת'ראש מטאל (שאני מפקפק בו עד מאד) הפתיע אותי ואת אוכלוסיית אירופה בתדהמה שלה לא ציפינו. מי אלה ד'ה האנטד האלה ? אני זכרתי אותם כשאריות של אט-ד'ה-גייטס עם אלבום בינוני פלוס כאלבום בכורה בעוד אלבומם השני, שהיה טוב לדעת הרוב, אך מתקתק ויותר מדי…המממ… מלודי, בשביל לענות להגדרה אליה כיוונו ד'ה האנטד ביומרה שפגעה בכבודי,

הת'ראש מטאל של שנות ה2000.

נשמע מנופח ? איך מעיזים זבי החוטם השבדים האלה לצעוק את שמותיהם הקדושים של סלייר, טסטמאנט, מגה-דת' וקריאטור ? מישהו צריך להביא להם כמה בחורים חובבי בירה לבושים מעילי ג'ינס ולהכניס להם טוב-טוב לראש שבשבדיה אין להקות ת'ראש, והבדיחה הזאת שעונה לשם טרור 2000 היא הוכחה ניצחת ליומרה הקופצנית הזאת.

ככה כל חובב ת'ראש הגון ובעל ראש על כתפיו צריך לחשוב מאז הוציאו "ד'ה האנטד" את אלבומם השני והמצליח יותר, "גרם לי לעשות זאת" (מייד מי דו איט) ובאו בהצהרות יומרניות על ת'ראש מטאל, חזרה לשנות ה80- מבחינת הרוחניות האגרסיבית ששרתה עליהם, לא עוד דת' מלודי וללכת לשווא בשובל אט-ד'ה-גייטס אלא צעידה בגאון אחר האבות המייסדים של רעיון המטאל הכבד, והשם סלייר יצוץ פה שוב.

נכון, "מייד מי דו איט" היה אלבום טוב, אבל ת'ראש ? ממש לא. הוא היה המשך ישיר לקריירה הענפה של אט-ד'ה-גייטס ביחד עם האלבום הראשון של ד'ה האנטד, שעונה לשם הלהקה. אולי משום שההגדרה הדקדקנית שלי לת'ראש מטאל היא בעיקר בגלל שגדלתי על מפלצות עבר כמטאליקה ומגה-דת' ולא קיבלתי מעולם את ספולטורה ופנתרה בחיבוק ת'ראשי מלא ואוהב (למרות שכיום אני מפנים את העובדות הנוחות שיש בהם לא מעט, ואף המון ת'ראש מטאל במוזיקה, לכל אורך הדרך), ייתכן שבגלל זה אני מתקשה לראות כל להקה אשר חורגת מהנוסחה המקובלת בקצת, כשילוב, לרוב קלוקל, של מוזיקת ביניים פושרת, ולא אזכיר שוב את השם הזה… נו, טוב. טרור 2000.

זה לא שלא היו לנו אלבומים שהרוו את צמאונם של הת'ראשרים למוזיקה אמיתית. אני כמובן לא דש באלבום הפסדו-אגרסייה האפל של סלייר מלפני שנתיים או ידידו בעל הניחוח הסינתתי של מגה-דת', אלא כמובן על הקאמבק המסחרר של קריאטור מתרדמת האנדרומה בהפגזה חסרת מעצורים בשם "מהפכה אלימה", או M16, ידידו הטוב של הת'ראשר הממוצע, מבית היוצר של סודום. גם שמות צנועים יותר כמו טאנקארד, נקרודת' ואחרות ממשיכות לייצר שלוחות של אלבומים שעושים טוב על הבטן הקוראת לת'ראש, אבל לא- רק קריאטור באמת פגעו בנקודה, ואחרי שחרשנו על השירים "ויילנט רבולושן", "ריקאנקרינג ד'ה ת'רון" או "גטו וור" – אנו צריכים השנה הפצצה חדשה.

ד'ה האנטד סיפקו את הסחורה, ועוד היטב.

המילים הראשונות שהייתי צריך לומר על האלבום, ואז הייתי מגרש כנראה את כל קוראיי בהתיימרות פרטית משל עצמי, הוא ש"ד'ה האנטד – וואן קיל וונדר" הוא" סלייר- סיזן אין ד'ה אביס", גרסת 2003.

אין לי מושג למה האמת, אולי זו הפתיחה האינסטרומנטלית שמשלבת עבורי בין החוויה ההזויה של שיר הנושא של סלייר מהאלבום המופתי של 1990, או שמא זה שירים כמו "שיטהד", "גודפאפט", "דאוננווארד ספייראל" הם הפצצות אגרסייה בגרסת סלייר של עד 1990 (יש פה לא מעט ריפ-אופס לסלייר על ימין ועל שמאל, גם מטאליקה לא חסר ומיחזור חומר מאט-ד'ה-גייטס – אבל ככה אנו אוהבים את זה אנשים, תחייכו !) רק מגובים במתופף המחוזק של ד'ה האנטד, צמד גיטריסטים מחוללי נסים במה שנקרא "שרדרס" ("הצבים האלה עולים לי על העצבים" כאלה שרדרס, רק בצורת גיטרה) וסולן כוחני שנותן לסיפורי הצרחות והצעקות ואריצייה עדכנית מאז טום ארייא ביקע את פלאצט ה"אנג'ל אוף דת'" שלו מגרונו הניחר.

בסה"כ, אלבום ממש טוב, על כל היתרונות שת'ראש מטאל ישן (שכמובן משופצר בהפקה נוצצת, סולן גרוני ואלימות ניכרת לכל העבר כיאה ללהקה עם עבר בדת' מטאל) אפילו כולל שיר אינסטרומנטלי (אולי מחווה לימי מטאליקה הגדולים) אבל בסה"כ, אין בו נפילות. כמובן שהאלבום הזה מיועד לאוהבי הז'אנר בכלליות (גם לאלה שאהבו את האלבום הקודם, גם כאן תמצאו מבוקשכם, ד'ה האנטד נותרו ד'ה באנטד, רק טובים יותר) ומומלץ על ידי בחום. אני חושב שאנו כבר נמצאים בעיצומה של 2003 כדי להכתיר את מפלצת הת'ראש (המאד מפתיעה) הזאת לאחת מגולות הכותרת של השנה.

הערה נוספת, למי שלא הבין את עמדתי. כן, אני מכיר את החומר הישן של ד'ה האנטד ואינני חושב שהוא ת'ראש כמו מרבית רעיי, אך אני סירבתי להרים ידיים לפני ששמעתי את האלבום החדש והחבורה השבדית ענתה לציפיותיי, ובהחלט העניקו אלבום ת'ראש מטאל לעצמות הקטנות של זקני הסצינה המהוללים לצלילי הרטרו, שיהיה להם עוד משהו לרטון עליו היום. אוך, השבדים של היום.