The Haunted – rEvolvEr

אני שונא את המדד. המדד הזה מוציא אותי מדעתי. הוא הרס לי כל-כך הרבה להקות. בהתחלה הוא שחט את מטאליקה, אח"כ תיזז את קריאטור, השפריץ על סלייר ומעך את ספולטורה. לאחרונה חשבתי שהופה, המדד נרגע. בימים שאחרי שנות ה-2000 הייתי בטוח שלמדד לא אכפת כל כך מהמטאל, שהוא ייתן לאלבומים טובים לצאת חופשי בלי לחנוק אותם עם ההשפעות הכלכליות שלו. אבל לא, הנה הוא שם ידיו על Nevermore ועל Iced Earth ועכשיו, עד שכבר התקווה חזרה מכיוון שבדיה, הוא התחיל גם לחנוק את The Haunted עם זרועות התמנון המגעילות שלו.

למה אני מאשים את המדד באלבומה החדש של The Haunted? בעיקר כי נגמרו לי האנשים להאשים. In Flames וסגנון המטאל המלודי מהול הניו-מטאל שלה שמכוון לשיקסע ממוצעת מאיזור אירופה רבתי, עשתה את שלה, אבל היא לא מקושרת למה שהתפתח ב-The Haunted שדווקא בלהיט שלה מ-2003, "One Kill Wonder" הראתה נטייה חביבה במיוחד, שלא לומר מבורכת בביצה המיובשת של הת'ראש מטאל העולמי, להחזיר עטרה ליושנה ולבעוט למדד בפנים עם נעל צבאית + ספייקים בקצה שלה.

אבל כנראה הכסף מריח יותר טוב מההערכה שלי (מן הסתם) ו-The Haunted לא הסתפקה בסקירה טובה ב-Metalist.co.il והחליטה לשבור הצידה, להגיד יפה שלום לסולן מרקו אורו, הקרח בעל קול הסגסוגת משני האלבומים היותר מוצלחים של ה, ולהחזיר את מה-שמו… כן, ההוא – מהאלבום הראשון, הזה שסתם צעק כמו ילד הארדקור עם ביצי פלסטיק וחשב שהוא מרגש. אז הוא חזר ואורו נטש הביתה, בעיות משפחה הוא קרה לזה, לא שזה הפריע לו לחבור מחדש ללהקתו Face Down. בעיות משפחה בפי הטבעת שלי, ככה לא מכסים סכסוך בהרכב.

אלבומה החדש של The Haunted נקרא בשם דו משמעי בצורה צורמת rEvolvEr – שזה כאילו המילה "התפתחות" מוחבאת בתור המושג "אקדח תופי", או משהו כזה. באלבום החדש חוזרת ד'ה האנטד להטיף כנגד גלובולזציה ומשחזרת אמירות ניטשה בנות 200 שנה וגם אומרת משהו על הטבע האנושי כטורף מודרני. שמענו, ראינו, הבנו. סלייר עשו את זה יותר טוב.

היתרון העצבני של ד'ה האנטד בסצינת המטאל העולמית של לפני שנה היה בעיקר היובש הנוראי של אלבומים טובים. באותה תקופה, יכלתי לגמגם אולי עוד אלבום אחד טוב כמו של השבדים, נאמר שזה היה Behemoth – זוס קיא קולטוס ואולי עוד כמה אלבומי ביניים משעממים של להקות אלומות שם או נטולות יחס הולם שהיו שווים אחד. אז למזלי לקראת סוף השנה פערו Machine Head את פיהם הענקי והחזירו אותי למציאות באלבום המופת שלהם, מה שהסיר דאגה מליבי והוכיח לי שיש תקווה איכותית למטאל גם מחוץ לשבדיה.

יסלחו לי כל חובבי האולדסקול ת'ראש – ועל הגחמה של ד'ה האנטד – אבל כנראה שהשבדים יוצאי At The Gates הרגישו ממש את שובל העפר של להקות כמו Machine head, Slipknot, Fear factory, Lamb of god ואחרות מהז'אנרים החדשים יותר של המטאל והחליטו ל"התפתח", כלומר החליטו לערב את השטויות שלא שייכות להן באלבום. זה מתחיל עם שיר הפתיחה הדי מסורתי "No Compromise" שהדבר היחיד שבאמת העיק לי בו (החסיר פעימה מליבי) זה התגברות גרונית שהזכירה לי מאד את ג'ונתן דיויס (Korn, לאלה שלא מבררים מה קורה בעולם מאז 1993). למרות שתרגישו זאת בעוד כל מיני שירים, אבל שם אנחנו כבר ממש, אבל ממש חשים בהתערבבות בסגנונות שאינם נוגעים לד'ה האנטד, לא לפחות איך שאני מנסה לראות אותם ולאהוב אותם. בין השירים תמצאו את "99" שהוא שיר סביר ו-"Abysmal" שבו מתחיל השינוי המהותי. בשיר הזה כבר תבחינו שממש מדובר במטאלקור, או הארדקור עם ת'ראש בקטנה, אם תרצו. ההגדרה ניו סקול ת'ראש מטאל אפילו לא תתאים לפה בצורה מדויקת, וד'ה האנטד הוסיפו קטעים שבאמת היו מתאימים ל-Korn ו-Slipknot יותר מאשר ליוצרים של At The Gates בתכלס.

סה"כ השירים באלבום לא כתובים בצורה רעה. אני בסופו של דבר יכול לשמוע אותם פעמיים שלוש, וזה כיף, שזה נוגע בתחומו. אבל אז אני נזכר שמדובר ב-The Haunted ואז אני גם נזכר באלבום הקודם של הלהקה, וכמה טוב הוא היה! וזה מה שהכי מעכיר את ליבי.

rEvolvEr הוא אלבום לא רע, הוא אפילו די טוב, אבל הוא מאד מאכזב מבחינת סטנדרטים. אני פיתחתי רף ציפיות גבוה ובדיוק כמו שהתאכזבתי מהאחרונים של Nevermore, Iced Earth ושל Heathen, כך גם התאכזבתי מד'ה האנטד. הכוונות טובות, הביצוע סביר, אבל הנטייה להתפתח, עד שהלהקה כבר עלתה על הנוסחה המושלמת, רחוקה מהתירוץ של "היי זה כמו השינוי של Slayer – South of heaven אחרי Reign in blood." כי אם כל הכבוד, ד'ה האנטד, One kill wonder הוא לא Reign in blood, ו-rEvolvEr יותר דומה ל-God hate us all. לאוהבי הז'אנר. אני האתכזבתי. מדד מחורבן.