The Haunted – The Dead Eye

וואו. ידעתי שזה יבוא – אבל לא ידעתי שזה יבוא ככה. השמועות רחשו כבר ממזמן: "The Haunted הם המטאליקה החדשים. לטובה ולרעה", "האלבום החדש של The Haunted הוא לא דת' שבדי, או אפילו לא ת'ראש מטאל. הוא… מוזר כזה…" וציטוט אהוב עלי במיוחד: "The Haunted אמורים לעשות סלייר. למה הם כבר לא עושים סלייר?". עכשיו שסיימנו עם חרושת הדעות שפונות לכאן ולכאן, אפשר לומר שהאלבום החדש של The Haunted הוא אחד מההבטחות של שבדיה בתחום הרוק על שלל גווניו – במיוחד הכבדים יותר.

האחים אנדרה ויונאס הם נגני מטאל מנוסים שאחראים בצורה ישירה ועקיפה על מחצית מהריפים שאנחנו שומעים כיום בלהקות מטאל חדשות וותיקות כאחד. כן, הם יוצאי At The Gates האגדית, ויש להתייחס אליהם בכובד ראש. על התופים בלהקה יש את פי.אם.ג'נסן, יוצא Invocator הטכנית, כשעל גיטרה נוספת יש את פטריק ג'נסן, נגן בלא מעט להקות מכובדות בפני עצמן. הבעיה עם The Haunted, שמאז ומתמיד סיפקו את הסחורה בצורה מופתית, הייתה הזמר האורח-פורח. פטר דולבינג, שפתח באלבום בכורה ת'ראשי על גבול ההארדקור את הקריירה של הלהקה – עזב, ואחרי שני אלבומי דת'-ת'ראש שבדים נהדרים הוא חזר באלבום הקודם ונתן הופעה שגרמה לכל מי שהתרגל ללהקה עד היום עם מארקו אורו, בעל הגראולים הנהדרים, להרים גבה.

הקול של דולבינג הוא מעניין לכל הדעות. הוא ממש לא אופייני – לא להקת דת' מטאל שבדית או ללהקת ת'ראש מטאל אלא הרבה יותר מזוהה עם הארדקור כמו Sick Of It All שפוגש איזה להקת רוק-אלטרנטיבי בסיבוב. מבחינה מוזיקלית, המוזיקה של The Haunted היא מטאלית לחלוטין, אבל כמו שהאלבום השחור הוא אלבום שאפשר להתייחס אליו כעל שפל המדרגה המוזיקלית או התרעננות אמיתית ומציאת שפה משותפת עם כל העולם – זו הנקודה הכי דומה שאפשר לומר שהלהקה הגיעה אליה. האלבום נפתח עם "The Premonition", פתיח אינסטרומנטאלי עגמומי המתחיל את תחילתו של המסע, ובעצם נותן לנו אזהרה: "אתם לא חייבים להמשיך אם אתם לא רוצים. ראו הוזהרתם". כמו כן, אתם לא חייבים להמשיך לקרוא מפה את הסקירה.

השיר השני, "The Flood", מתחיל עם ריף רוקנ'רולי וסוחף, וצעקותיו של דולבינג סוחפות את המאזין לסיפור אישי וכאוב, כשהפזמון המלודי צועק "In Flames החדשים!" בכל גרונו החלול. השיר מסתחרר כיצירת מטאל מלודית ומקפיצה, עד לשיאה, שם הכל דועך בפתאומיות אחרי הפזמון השני. רק הגיטרות הרדומות ותיפוף עדין מלוות את דולבינג בזמן שהוא שר, אבל ממש שר, על קיצה עקוב הדם בצורה מטפורית של מערכת יחסים. מי שחרש על האלבום הקודם יכיר את המגע השונה הזה, של הרוק האלטרנטיבי והעדין בתוך מערכת מטאלית שלמה – אבל כיריית פתיחה זה בהחלט מציג את רוח האלבום. עטיפה מכובדת וכבדה אבל עם סטייה עמוקה בפנים. לא עוד שירי הלל לרצח ולגבריות כמו ב-One Kill Wonder וב-Made Me Do It. עכשיו הליריקה עמוקה בהרבה, כאובה בהרבה, ממש מפנה את הגב אל כל מה ש-The Haunted היו עד היום.

"The Crowning" מזכיר הרבה יותר את Entombed המאוחרים עם מגעי הארדקור – ביחוד בזכות מנוע הבס-תופים המלוכלך, עם פזמון שמזכיר מעט את The Devin Thousands Band במיוחד בתקופתה הכבדה. The Haunted כבר מוכיחים בשיר זה שהם יצרו אלבום שהוא משהו חדש. אולי סוף כל סוף משמעות אמיתית למושג המפוקפק והריקני "ניו-ת'ראש". סיומו של השיר מערבב את התחושה, קורע את גבולות הז'אנרים ומפזר את התחושה שהצטברה לכל אורכו לכל הרוחות. "The Reflection" לעומת מתחיל כמו שיר רוק לכל דבר, רדיו-הד כמעט. הבית הראשון מושר בעדינות האופיינית והמפתיעה שמושרת לאורך האלבום – עד שנכנס הברידג' עם הריף המטאלי שהופך במהרה לריף הארדקור כעוס, ולמרות (ואולי בזכות) ההבדלים הגדולים בין חלקי הבתים הענוגים לעומת המטאלים – השיר הזה מסומן מראש כאחד מסממני ההיכר של האלבום.

"The Meudas" הוא אחד מהשירים היותר מטאליים פה, ובאלבום שהתחושה המטאלית כולה מרגישה מעט מעורערת בגלל הזרימה המיוחדת של הלהקה לכיוונים חדשים – הוא מרגיש כמו עוגן להיאחז בו. השירה של דולבינג מזכירה מעט פאטון, מעט טאונסנד – בייחוד בלחנים מאשר בביצוע. דולבינג אינו סולן מחסד עליון, אבל הוא מתעלה על אנדרה של In Flames – בביצוע שירת הרוק הנקיה – שבעתיים. השיר הבא, "The Shifter" הוא ללא ספק השיר שאמור להזכיר למאזינים הותיקים את The Haunted של פעם, אבל זה גורם לו לשקוע יותר מלבלוט לטובה. The Haunted הכריזו בגאון שהם כבר לא מנגנים את המטאל של פעם. המטאל שלהם שונה, מונע באהבה למוזיקה אחרת לגמרי, לרוקנ'רול ולא לספיד-מטאל ולהשפעות מניק קייב יותר מאשר אוזי אוזבורן.

השירים הטובים באמת נצמדים אחד לשני לקראת הסוף – כש-"The Cynic" המיוסר מתחיל ומגולל סיפור על התעללות בילד, בריפים קודחים מרוקנ'רול, או ש-"The Failure" פורץ קדימה במשהו שנשמע כאילו נלקח מאלבום של Corrosion Of Conformity. המאזין, זה שלא נשבר מהמוזיקה המיוחדת שבה ת'ראש מטאל, דת' שבדי, סטונר-רוק, רוק אלטרנטיבי והרבה דם נשפכים לסיר רותח אחד, מבין שהחבורה השבדית שמרה את הטוב לסוף. "The Stain" הוא אחד מהרגעים היותר מטאליים באלבום, עם פרה-פזמון קליט בצורה טעימה, אבל השיר הסוגר, "The Guilt-Trip" הוא יצירתו העיקרית של האלבום. שיר איטי אבל זורם ודורסני, המהמם את המאזין בין שני לוחות מתכת כבדים, האחד הוא מטאלי למהדרין והשני הוא רוק ניסיוני ואלטרנטיבי – ובכך הוא חותם את היצירה הביזארית שנקראת The Dead Eye בטעם של "מה לכל הרוחות הם עשו פה ?"

אין ספק שהאלבום החדש יגרום להרבה מעריצים ותיקים של The Haunted לברוח כל עוד נפשם בם, אבל הוא בהחלט יגרום להרבה אנשים למצוא בלהקה סוג של יופי חדש ומיוחד. הם משכילים לשלב בטוב טעם מוזיקת מטאל (דת' שבדי ות'ראש מטאל) יחד עם אלמנטים שונים מעולם הרוק והשילוב מרגיש הדבר הכי טבעי שיש. רק על האומץ צריך להכתיר את האלבום הזה כאלבום השנה, אך מבחינה מוזיקלית הריפים מדברים בעד עצמם, ופה לא נותנים פרסים על תעוזה תחת אש מילולית והשמצות. כל מי שאוהב את המטאל שלו מבריק ממתכת, ת'ראשי ובועט או דת' מלודי מובהק – שלא יחשוב לרגע ש-The Haunted חזרו לעשות עוד Made Me Do It. ההפך הוא הנכון. מבחינתם – האלבום ההוא חשוב כמת, והעתיד רואה בעינו המתה רק דברים טובים ללהקה הזאת, שהעיזה.