The Haunted-Unseen

שינויים. מי מפחד מהם? מי אוהב אותם? מי חושב שהם מיותרים? שינויים הם חלק מהחיים שלנו, לטוב ולרע. מבלי להיגרר לקלישאות כגון "סוף הוא תמיד התחלה" ודומיו, עולם המוסיקה והמטאל בפרט יודע היטב גם הוא שינויים מה הם. אם זה בדמות הז'אנר המוביל, אם זה בדמות להקות שעולות ונופלות בהינף אצבע, ואם זה בלהקות שמשתנות. שינויים לעתים הופכים להקה על פיה. להקות שהתחילו בנקודה א' הגיעו לנקודה ב' שונוה לחלוטין. במבחן התוצאה, נשאלת השאלה כמה מאותם מאזינים שהתחברו ללהקה בתחילת דרכה נשארו איתה עד הסוף ושרדו את השינויים האומנותיים שהלהקה העבירה אותם במהלך הדרך. ניתן לתת עשרות דוגמאות ללהקות שהפכו את עורן בשביל לחזור בדיוק לאותו מקום מתוך הבנה אומנותית ומסחרית שלא כולם התחברו לשינוי שעבר עליהם. כמובן שהיו להקות שהשינוי הזה רק הפך אותן למצליחות יותר מסחרית אך עלה להן ביושר האומנותי שלהן כמו שהיו להקות שהלכו בכלל לכיוונים שונים לחלוטין ולא טרחו להסתכל אחורה ולראות מי נשאר לשמוע אותם בסופו של דבר.

The Haunted התחילו כלהקה שידעה בברור מה היא באה לעשות; Death / Thrash גרובי ומלודי נותן בראש, שיוכיח לכל מי שהיה לו ספק שהאחים לבית Björler יכולים להסתדר לבד ללא החברים ללהקת האם שלהם ואחת הלהקות החשובות במטאל המודרני ובסצנה השוודית בפרט – At The Gates, ולהמשיך ליצור מוסיקה נותנת בראש ללא שום התייחסות למה עדכני ומה לא. באלבום הבכורה לא היה בכלל ספק בכך, והיו שמיהרו והכתירו אותם כיורשים של At The Gates בטרם עת. האלבומים השני והשלישי הציגו ביחד עם סולן אחר בשם Marco Aro להקה יותר ממוקדת, כועסת ואגרסיבית מהאלבום הראשון, אך הגרוב נשאר לו. באלבום הרביעי Aro שהתייאש מסיבובי ההופעות מסביב לעולם פינה את מקומו חזרה לסולן המקורי של הלהקה, האישיות השנויה במחלוקת מר Peter Dolving. והאלבום הרביעי המשיך באותו קו עם דגש קל על סטייה לכיוון שירים קצת אישיים וכאובים.

אף אחד לא צפה את האלבום החמישי של ההרכב The Dead Eye שהציג משום מקום שינוי חד במוזיקה של הלהקה; לא עוד שירי Thrash גרובי מהירים וחותכים – אלא שירים אישיים, כואבים ומתייפחים שבדרך כלל מוצאים את מקומם באלבום של להקות אלטרנטיב סטייל Tool שאמנם היו מרגשים, אבל עדיין נתנו בראש. תוך כדי כך, עלה קונפליקט הפורומים התורן דאז, האם Peter Dolving הוא בכלל סולן מטאל אם הוא לא שואג בגראולים אלא צועק שאגות הארדקור ומתבכיין לו. קונפליקט שמר דולבינג עצמו השתתף בו ואף היה צד פעיל באותו ויכוח אינטרנטי וקיטר על כך בבלוג האישי שלו. אבל יש לזכור שהעיקר פה איננו הסולן, אלא אותה התפתחות מוזיקלית של הלהקה שהייתה די שנויה במחלוקת. אני – לצד מעריצים רבים של ההרכב – בירכתי על השינוי הזה, ואני חושב באופן אישי שהאלבום ההוא הוא אבן דרך מוסיקלית. שנתיים לאחר מכן יצא לו לאוויר העולם Versus, האלבום השישי והוכיח ש-The Haunted לא ויתרו לחלוטין על המהירות ועל סגנון ה-Thrash. אלבום זה היה איזון יפה בין כל מה שהלהקה עשתה עד עתה ושריצה פחות או יותר את כל מעריצי הלהקה. העניין הוא, שהלהקה עצמה הייתה צריכה להחליט לאיזה כיוון למשוך את הספינה, ורבים וטובים לא ציפו מה הולך לקרות באלבומם החדש, Unseen.

מי שחיפש היטב מצא רמיזות למה שהולך לבוא, כמו השתתפות הלהקה כאחד מהמופעים בטקס הגראמי השוודי, אירוע מיינסטרים לכל דבר בשיר No Ghost שאומנם היה מצמרר ואיטי, אך עם זאת כבד להחריד. הכיוון לא היה ברור בכלל למרות שהשיר עצמו היה לא רע. והנה יצא לו שיר נוסף מהאלבום Unseen ואני נתקפתי חרדה. "האם The Haunted הופכים להיות Linkin Park ?" תהיתי לעצמי בחלחלה. התשובה לשאלה איננה לא חד משמעית, אבל ברור שהאלבום הזה הוא הצעד הבא עבור הלהקה, והם די מודעים לזה שחלק גדול מהמעריצים לא ימשיך עימם הלאה. אם כי לא נראה לי שאכפת להם.

השיר הראשון, Never Better , מתחיל בשאגות זועמות, ובמטח Thrash / Groove Metal זועם. Dolving זועם לאורך כל האלבום. הייחודיות שלו כזמר והיתרון הכי בולט שלו בעיני זו האמינות. הרבה יכולים לצרוח, לקלל, לבכות או לצחקק בשיר, אבל כשזה יוצא מהפה שלו, ברור לגמרי שזה בא ממקום אמיתי וכואב. השיר ממשיך לכיוון פזמון מלודי ושירה נקייה. הליריקה החצי פואטית ממשיכה בשיר שהוא שיר הלל לאהבה שנגמרה:
Ashes to ashes
Dust to dust
Some build for failure
Some build for trust

השיר השני No Ghost ממשיך בהתחלה כבדה מאוד, מילים הזויות שכוללות בקר צ'או מיין, חג המולד וכוסות בדיל (?!) אבל בדרכם הייחודית הן משל לאהבה נכשלת וחיים שנהרסים להם תוך כדי התמודדות עם ציפיות החברה ממך כאינדיבידואל. זהו מוטיב חוזר בכל השירים באלבום. השיר ממשיך בגרוב ומלודיות רבות עד לסולו מובהק של Anders Björler ועוד קצת גרוב הזוי אפילו יותר. Catch 22 פותח בפתיחה דמוית-קינה משהו, וממשיך לפזמון סוחף שידבק לכם למוח כמו מסטיק. Disappear ממשיך את אותו קו בלי ייחודיות בולטת, חוץ משירתו המרשימה של Dolving בפזמון. הנושא של אהבה שכושלת ויחסים שהולכים למקומות רעים ממשיך גם פה, עם שורות כגון:
Why is it you have a question”
For every single thing I do
Why is it you say you love me
“Nothing’s ever good enough for you

השיר שבעיני הוא החזק ביותר באלבום, הוא הרצועה החמישית Motionless נקודת השיא לכיוון הלירי שבשירים הראשונים. שיר שכתוב יוצא מן הכלל, ביחד עם שילוב של ריפים שהם המיטב של הלהקה, ליין בס ממכר באמצע והשירה הכי כאובה ש-Dolving הוציא מפיו אי פעם, בשיר על הבנאליות היומיומית של הקיום שלנו שגולשת אפילו לדברים מרגשים כביכול כמו חיי אהבה. גם כאשר החיים מתרסקים לחתיכות הם נשמעים כמו טקסט משומש מסרט. בנוסף הוא גם מהשירים היותר אגרסיביים באלבום.

האלבום ממשיך לאחר מכן עם Unseen הדי סתמי שנשמע כבר ממש כמו שיר Nu-Metal ומחווה רעה ל-Linkin Park. The Skull בא אחריו ומבריק במבנה שיר מעולה ושירה נינוחה לצד ריף מגניב למרות שהליריקה פה די סתמית, באודה היא מספרת על חוסר הייחודיות בחברה המודרנית. הסיום שלו הוא בעיני החלק הכי מגניב בשיר עם מין שריקה מצמררת שנשמעת כמו טפטופי גשם. לאחר מכן השיר הקצר Ocean Park הוא מין אתנחתא קצרה שנשמע כמו שיר הקומזיץ של The Haunted כאשר הם עושים קאמפינג בערבות שוודיה. The City שאחריו לא מבריק בשום צורה, אך המבנה המגניב והקופצני שלו מציל אותו מבנאליות לצד ליריקה על היחסים של אדם-עירו. שלושת השירים האחרונים באלבום, Them, All Ends Well וDone די חולפים ליד האוזן, וחוץ מקטע שירה מגניב בAll Ends Well הם יכלו בשקט להישמט מהאלבום.

בסופו של יום, קשה לי להעריך כמה יתחברו או לא יתחברו לאלבום הזה. הוא פיסה מוזיקלית מרתקת של להקה שנמצאת בחיפוש מתמיד אחרי מה שהיא רוצה לעשות עם עצמה. אני לא יודע אם אני יותר מאוכזב מהם על נטישת הכיוון המטאלי או נכבש ע"י היכולת שלהם לכתוב שירי מטאל מודרני שמצליחים לרגש בזכות סולן כריזמטי, עבודת גיטרות מדהימה ומילים חודרות. עצם זה שהאלבום הזה הגיע אלי בנקודה מאוד מסוימת ומתאימה אווירתית בחיים קצת משחדת אותי כמאזין שמתחבר יותר. אך בסופו של דבר, גם כשהם חוטאים באלבום מיינסטרימי, The Haunted נשארים בעיני אחת הלהקות הטובות ביותר כיום במטאל והם ממזמן לא צריכים להוכיח את זה לאף אחד.