The Haunted – Versus

The Haunted זו הלהקה שאני צריך להפסיק לכתוב עליה. זהו האלבום הרביעי שלה שאני סוקר, וזה לא שהיא מוציאה אלבום כל חצי שנה. ועם זאת, יש פינה חמה ליוצאי At The Gates וחבריהם, במיוחד ל-Peter Dolving, אצלי בלב. המוזיקה של The Haunted אמנם אינה ממציאה את הגלגל, אבל היא בחלט מצליחה לשמור רעננה במהלך נגינת כל האלבום. ייזקף לזכותה של החבורה השבדית הזאת, שלהוציא אלבום אחרי יצירת המופת הקודמת שלה, The Dead Eye, שהייתה פגיעה מדויקת במטרה בתשלובת נהדרת בין המטאל המודרני של הלהקה לרוק אלטרנטיבי, מבלי ליפול לקלישאת הניו-מטאל הטורדנית, זוהי משימה בלתי פשוטה.

The Haunted התחילה עם חזרתו של Dolving להרכב במסע לגילוי עצמי, ובעוד היא פתחה ואיווררה את כל החדרים בבית הת'ראש מטאל הגרובי שלה עם האלבום rEvolvEr מ-2004, היא פשוט הזרימה עולם חדש פנימה באלבומה הקודם ב-2006. כיום ב-2008, ממש בקצה 2008 למעשה, ההרכב מחזיר חלק מהעטרה ליושנה, וחוזר ליתרונותיו המוחצים של אלבומו הראשון, ומשיל מעליו הרבה מאד מההשפעות הפרוגרסיביות שנערמו במהלך The Dead Eye. כל השפעות Tool ו-The Devin Townsend Band כאילו נמחקו, ונשארנו עם גרסה מזוקקת, אך בוגרת ומשכילה, של The Haunted.

אז יחסית לאנשים שפחות או יותר עזרו לטוות את רעיון המטאל השבדי באשר הוא, ושלזכותם יאמרו ויעמדו כמעט כל הריפים שמנוגנים על ידי 80% מלהקות המטאלקור באשר הן, The Haunted בהחלט מצליחים להישאר מעניינים ולחדש את עצמם גם כאשר הם חוזרים לנקודת ההתחלה, פחות או יותר. האלבום נפתח בשאלה, קצת מצחיקה למעשה. הריף הפותח נוהם קדימה שכולנו נשאלים ,How many times can a man listen to the same bicker and bullshit?" – שיש בה משהו מעט ארס-פואטי, בה חברי The Haunted לועגים לעצמם שהם עשו אלבום שהוא חזרה לשורשים בצורה כל כך מכוונת.

השיר הפותח, אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום, נקרא "Moronic Colossus", ואני לא אתפנה אם הוא מכוון לארצות הברית בגדול. השיר הזה הוא גרוב-מטאל ת'ראשי ומקפיץ, ו-Dolving מספק פה לא מעט צעקות הארדקור לצד שירה אגרסיבית ות'ראשית יותר. בסוף השיר, כמו פצצה מתקתקת, כל המוזיקה נערמת לכדי ענק עשוי אשפה שמתפרק על המאזין בצעדים כבדים ואיטיים, אולי אחת מה-Build-Ups הטובות ביותר ששמעתי.

השיר דועך לכדי רחשי הדלקת גפרור, ואז מתפוצץ עם "Pieces" העצבני, שנותן בראש באופן יותר מלודי, קליט באותה צורה – אבל עדיין ללא רחם. המגמה של The Haunted היא ברורה, היא כובשת כמו טנק מרכבה מסתער, ומשאירה מאחוריה שאריות מוזיקליות. שומעים היטב שהאלבום הזה הוקלט והולחן בצורה אורגנית הרבה יותר מקודמיו. הוא לא מרגיש מחושב או מאולץ בשום צורה, הכול זורם באופן טבעי, ואולי החיסרון העיקרי של האלבום שהכול יותר מדי טבעי בו. אין פה כמעט אף נגיעה של עריכה מוזיקלית חיצונית, אין טריגרים, והשירים נשמעים מלוכלכים כאילו לא הרבו לעבוד על הניקיון שלהם. ייתכן שמדובר כאמור בחיסרון אבל אני חושב שדווקא אחרי אלבום כל כך אלגנטי כמו The Dead Eye, הלכלוך הבומבסטי של Versus מתבטא בצורה הולמת ומשובחת, ולא מוריד מערכו.

"Little Cage" הוא שיר גרוב מטאל כועס ומתוסכל על מערכת יחסים שהתפוצצה כמו חבית נפץ, והפזמון הולם זאת במדויק. רק אחרי שלושת השירים הראשונים מתפנה The Haunted לבדוק את שאר הארסנל המוזיקלי שלה, מלבד לתת בראש, ומביאה את "Trenches" המלודי והעגמומי יותר. בתור שיר יותר מלודי עם ריף מעט אלטרנטיבי (שלא נאמר ריף של פאנק-רוק) הלהקה מצליחה לכבוש עוד גבעה מוזיקלית בהטמעת עמדה נוספת שלא הייתה שייכת לה בתוך העולם המוזיקלי העשיר של החבורה השבדית הזאת, והפזמון המושר בחלקו ונצעק בחלקו בהחלט מצליח להעביר את היגון שמסתתר בתור השיר הזה.

אל תבכו כמובן על הגיוון שחברי The Haunted מצליחים להשחיל פנימה, כי "Ceremony" מתפרץ במפתיע (ואחרי פאשלה קטנה ואסטטית) כלהיט הבטוח של האלבום, אולי אחד מהשירים היותר מלודיים וקליטים ביצירה הזאת – ומבטיח ש-Versus אינו רק The Haunted ה-Self Titled בשידור חוזר. דווקא אחד הרגעים המוצלחים ביותר באלבום הוא "Skuld" ("אשמה" או "חרטה" בשבדית) – שיחד עם הפסנתר וכלי ההקשה יוצרים אווירה אפלה ואבלה של חרטה אמיתית, ממש כמו קינה שאומרים על הדרך באמצע סיבוב הופעות כשאתה שומע שאחד מחברי הילדות שלך מתו, ואתה רחוק מרחק של 12,000 קילומטר מהבית.

למי שחושב שמדובר באיזו הלוויה של האלבום, ומפה הכול נוסק מטה, מגיע "Crusher" ומפצח את הגולגלות של כולם. שיר ת'ראש מטאל טהור ואכזרי, מלוכלך כמו שיר של Destruction ואלים כמו שיר של Sick Of It All. השיר, אשר מדבר על כמה טהורה The Haunted במידותיה, וכל הבזים או המחקים אותה, עתידם לשקוע במרה שחורה, מבהיר חד משמעית. אם ברצונך לעשות מטאל משובח, אתה צריך לאהוב את המוזיקה המוחצת הזאת. To crush – you must love. מצידו השני של המטבע, "Rivers Run" – אחד השירים המקסימים ביותר באלבום לדעתו של כותב זה, מגולל את הפרידה והכאב הכרוכים בסיבוב הופעות עצום ללא הפסקה. מלודי ויפה, קורץ מהחומר ש-The Dead Eye קורץ ממנו, ובהחלט מתאים פה בתור שיר שמיני.

בעוד "Iron Mask" מנסה להראות איך משלבים גם מלודיות וגם כוח ועוצמה, שיעור חשוב מאד במטאל המודרני, מצליח "Faultline" (השיר הלפני אחרון) לטרוף את כל הקלפים ולהיות השיר המוצלח באלבום. השיר מאגד בתוכו את כל העוצמה הראשונית שעשתה את The Haunted למה שהיא באלבומה הראשון (והשני, לצורך העניין) לכדי פצצת אנרגיה, עם C-Part כובש וליריקה כובשת לא פחות. השיר הסוגר, מן Outro של דום מטאל המסתרבל בצורה משכרת, הנקרא "Imperial Death March" ומציג את הנשיא בוש בתור קליגולה, קיסר רומי המטורף. בסופו של דבר אנחנו מרגישים טעם של עוד, וזהו אחד מהיתרונות הגדולים של האלבום, שמבעד לכל הכאסח הבלתי מתפשר הזה, והחזרה למקורות, הצליחו חברי The Haunted להשחיל לנו שוב את המניפסט המוזיקלי של הרוק הטהור והאישי שלהם, וזה עבד להם, כרגיל, מעל למצופה.