The Legion – A Bliss To Suffer

The Legion הוא פרוייקט שהוקם בשנות ה-90' המאוחרות, ואת פעילותו מבחינת הוצאת אלבומים אנו יכולים לראות רק בשנים האחרונות. אחרי זוג דמואים ו-EP אחד, חתמה הלהקה בלייבל הרציני Listenable Records, דרכו הוציאה את אלבומה הראשון Unseen To Creation ב-2003 ולאחריו ב-2006 את האלבום Revocation, שזכה לביקורות צוננות למדיי, והוגדר כאלבום בינוני ולא מעבר לכך. כעת The Legion חוזרים עם A Bliss To Suffer, ועם ליין-אפ משופץ – הווקאליסט Lazr Martinsson ששב לפעולה, וכן בסיסט חדש שהצטרף להרכב. יחד עם Emil Dragutinovic, המתופף הקודם של Marduk וגיטריסט נוסף, The Legion מבטיחים לנו את ההוצאה הבוגרת, האכזרית והאפלה ביותר שראינו עד כה של הלהקה. ולנו נותר רק לבדוק.

A Bliss To Suffer פותח עם "Shining Redemption" בריפים מאיימים ותיפוף מהיר ואלים, המכניסים אותנו לעולם הכאוטי של The Legion. הסגנון הוא בלאק מטאל בלתי מתפשר עם שלל אלמנטים מודרניים וכן השפעות מכיוון הדת' מטאל, באם מדובר בבחירת חלק מהריפים ואופי נגינתם, או בסגנון שירתו של הסולן החצי-גראולית והפחות אופיינית לבלאק מטאל. הסולן אף מיטיב לשלב שירת קלין צרודה וקטעי דיבור במהלך השיר, שקצת מזכירים את עבודתם של Keep Of Kalessin באלבומם המצויין Armada. השיר לקראת סופו מתגוון עם גיטרה בנימה מעט וירטואוזית, בבחירת סאונד מאוד משונה, שגורמת לי לתהות במידת מה האם שלל הגיוון כאן הוא מעט מאולץ במובן של נסיון ליצור משהו שונה ומיוחד בכוח ולא בהרבה דמיון.

השיר הבא, "Call Of The Nameless Black", יותר מתרכז בבנייה של אווירה באלבום. הפתיחה של השיר נשמעת כלקוחה מאיזשהו סרט אימה ישן ומוסיפה אופי נחמד. לאחריה משתלחים The Legion באלימות האופיינית לפתיחת שיריהם, אך לא מצליחים ממש להתרומם, עם ריפים בנאליים ותיפוף לא מעניין במיוחד (אם כי עדיין מעיד על יכולותיו המצויינות של המתופף), וזאת עד אשר מצטרף תפקיד גיטרה בריפים מתגלגלים הנותנים לשיר את הדחיפה שהוא הזדקק לה. השיר ממשיך עם קטע מעבר דת'-מטאלי וכן עוד קטע נחמד של דיבור של הסולן עם אותה הגיטרה ברקע שנותן לשיר פן מעניין. "Call Of The Nameless Black" מגיע לסיום בדרמטיות עם צווחות הסולן את שם השיר המצאו חן בעיניי מאוד בתור סיום השיר.

השיר עם השם המעורר גיחוך, "Blood, Be Gone!" מציג פתיחה משונה עם כל מיני קולות מוזרים, וכמיטב המסורת, המוזיקה נכנסת בשאון גדול, במקרה זה בצווחה גיהנומית מפי Martinsson. גיהנומי זו כנראה גם הדרך הטובה ביותר לתאר את השיר הזה, המהיר עד כדי כאב, עם תיפוף אכזרי ומוטרף לכל אורכו, וריפים כבדים וכן מלודיים לעיתים. הרבה מן הדרמטיות שבשיר הזה, כמו גם האפקטים של השירה של הסולן, צירוף קטעי קלידים מטילי אימה ואופי הנגינה נוטים להזכיר לי דווקא את Puritanical Euphoric Misanthropia של Dimmu Borgir.

הקטע הבא הוא "A Curse for the Dead" ואף הוא לוקח אותנו למחוזות האווירתיים והאפיים יותר של האלבום. השיר פותח בנימה עגמומית יותר, עם ריפים יותר איטיים וכבדים ותיפוף רגוע מעט לשם שינוי. הסולן כאן נותן אופי שונה לשירה שלו, שמצד אחד מושפעת מאוד מדת' מטאל ומצד שני מצליחה להגיע למקום מאוד דפרסיבי, ואף מתקדמת לכיוון הדרמטיות שמבחינתי נותנת את האופי האמיתי לשיר הזה ומעלה אותו בדרגה. בשיר נמצא גם שימוש נרחב יותר באלמנטים כמו קלידים וגיטרה אקוסטית המשולבים גם עם קטעים יותר כבדים שיחד נותנים לשיר הזה אווירה Doom-ית לעיתים, מלנכולית ומעניינת. ללא ספק אחד השירים הכתובים היטב באלבום.

"The Inimical" חוזר לאותה הנימה הכאוטית של A Bliss To Suffer, והוא פותח בנימה גראנדיוזית ואכזרית להפליא. השיר עצמו אינו מצטיין באלמנט מיוחד כלשהו או מציג משהו שלא שמענו לפני כן, אך הוא פשוט זורם לכל אורכו בריפים חותכים ומנסרים ובתיפוף מעולה, ובזכות פשטותו הוא מצליח דווקא להתבלט באלבום מעל הרבה מהשירים.

לסיכום, A Bliss To Suffer אכן מצדיק את קיומו ועומד מאחורי הבטחון של הלהקה בו. המוזיקה היא מעניינת ברובה, אם כי לעיתים The Legion נוטים לכתוב שירים שאינם חזקים מתחילתם ועד סופם, וקל מאוד לאבד עניין בין לבין. כמו כן החומר הוא מגוון מאוד, לעתים אף יותר מדי מגוון, לפעמים מאוד במקום, ולפעמים גם לא. יש לציין לגבי האלבום הזה כי הלהקה עצמה עשתה את ההפקה והמיקס, ולכן כל ההפקה עצמה מאוד תואמת את אופי הלהקה ומאוד הולמת את המוזיקה, ועל כך בהחלט מגיעות לה נקודות זכות. אז אם אתם נמשכים לבלאק מטאל קצת מודרני ולא לפי הספר, תנו שמיעה ל-The Legion.